פעם, כשהייתי ילדה, בגיל של הילדים שלי ממש.
בין מלחמה אחת לשניה.
גרנו בשכונה של בתים פרטיים צמודים קיר לקיר בשתי שורות זהות.
היו שם המון ילדים בשכונה. קטנים, גדולים, בנות בנים.
היו לנו המון מנהגים, לילדים מהשכונה.
נהגנו למשל לשחק משחקי לילה שתפסו מקום באמצע שבוע לפני ארוחת הערב ובימי שישי אחריה, שיחקנו כל מיני משחקים עם כדור וגירים, דגלים ובלי כלום.
בשבועות נהגנו לעשות מלחמות מים עם הילדים בשכונה הזהה המקבילה לשלנו. ברוב השנה הם היו קצת חברים וקצת אוייבים ואבל בשבועות היתה פורצת מלחמה. הילדים הגדולים הנהיגו את הקרב וכולם יצאו מאוד מאוד רטובים עד שהילדים מה"בלוק" הסמוך, הילדים של משפחת ברנס מתילי האיימה מחוזקים בכלב הדוברמן טורף החתולים "ברק", היו מבריחים את כולם לבתים עם ביצים שהיו זורקים.
גם בסוכות תמיד בנינו סוכה שכונתית מקרשים והילדים הגדולים היו ישנים בה כדי שהילדים מהשכונה המקבילה לא יכנסו ויגנבו קרשים ושהילדים מה"בלוק" הסמוך, לא ישרפו את המועדון.
בל"ג בעומר כמובן שכל הילדים היו עושים מדורה ענקית ב"יער" עם המון תפוחי אדמה ופיח.
אבל דבר שהכי חרוט בזכרוני היה דווקא יום העצמאות.
ביום הזיכרון, כמה שעות אחרי הצפירה שהיתה מפלחת את האויר ומקפיאה את ציוץ הדרורים, היינו חוזרים מהגנים ובתי הספר, עדיין לבושים בחולצות הלבנות ובמכנסי הג'ינס הכחולים עם המדבקה הזו של דם המכבי על הדש.
היינו נפגשים ממש מחוץ לבית שלנו בצל, עם מספריים, חוט שמשון והמון גלילים של נייר קרפ צבעוני.
את חוט השמשון היינו מותחים מצד לצד בין העמודים התוחמים את הגינות הפרטיות מקדמת הבתים.
את נייר הקרפ הצבעוני היינו גוזרים לפסים פסים צבעוניים ומכינים דבק מקמח לבן ומים ומדביקים פסים פסים מתנופפים על החוטים לכדי שרשראות מרשרשות וצבעוניות המתנופפות ברוח.
כמה שעות מאוחר יותר כבר היתה בידינו כמות מכובדת של שרשראות והאצבעות שלנו היו צבעוניות מהצבע הלעולם יורד של נייר הקרפ, אז הילדים הגדולים היו מטפסים לגגות ותולים את השרשראות הצבעוניות והשמחות בין הבתים.
בין לבין היו משלבים גם שרשראות מוכנות של דגלים מפלסטיק והאבות שלנו היו מצטרפים לשמחה ותולים שרשראות של נורות צבעוניות כדי לתת את הפאנצ' הסופי יחד עם דגלים גדולים ויפים שהיו נתלים על הבתים עצמם.
לא היה חולף זמן רב ורישרוש שמח וחגיגי היה ממלא את האויר.
בערב היינו מתלבשים חם ויוצאים לראות זיקוקין באיזור הבימה המרכזית.
בלילה תמיד היה יורד גשם.
במדבר שלנו היו שלושה מועדים בהם יכולנו לסמוך על הגשם שיבוא: בסוכות בדיוק אחרי שעמלנו והכנו את הקישוטים הכי שווים לסוכה, בפורים אחרי שהשקענו בתחפושת הכי פחות עמידה במים וביום העצמאות.
נייר הקרפ היה מטפטף צבע אדום, כחול וירוק על המדרכה בין הבתים והילדים מה"בלוק" היו גונבים לנו את כל הדגלים ואת שרשראות הנורות הצבעוניות.
(אלי גורנשטיין ודורי בן זאב בביצוע בלתי נשכח מכל כך הרבה סיבות...)
מתכון להכנת דבק:
מערבבים 1 כוס מים קרים עם 1 כוס קמח, עד שאין גושים. מוסיפים 1 עד אחד וחצי כוס
מים רותחים ומביאים את הבלילה לרתיחה. כשהבלילה נעשית שקופה, מסירים מהאש. מצננים
מעט. נעים לעבוד בדבק מבושל כשהוא חמים.
בין מלחמה אחת לשניה.
גרנו בשכונה של בתים פרטיים צמודים קיר לקיר בשתי שורות זהות.
היו שם המון ילדים בשכונה. קטנים, גדולים, בנות בנים.
היו לנו המון מנהגים, לילדים מהשכונה.
נהגנו למשל לשחק משחקי לילה שתפסו מקום באמצע שבוע לפני ארוחת הערב ובימי שישי אחריה, שיחקנו כל מיני משחקים עם כדור וגירים, דגלים ובלי כלום.
בשבועות נהגנו לעשות מלחמות מים עם הילדים בשכונה הזהה המקבילה לשלנו. ברוב השנה הם היו קצת חברים וקצת אוייבים ואבל בשבועות היתה פורצת מלחמה. הילדים הגדולים הנהיגו את הקרב וכולם יצאו מאוד מאוד רטובים עד שהילדים מה"בלוק" הסמוך, הילדים של משפחת ברנס מתילי האיימה מחוזקים בכלב הדוברמן טורף החתולים "ברק", היו מבריחים את כולם לבתים עם ביצים שהיו זורקים.
גם בסוכות תמיד בנינו סוכה שכונתית מקרשים והילדים הגדולים היו ישנים בה כדי שהילדים מהשכונה המקבילה לא יכנסו ויגנבו קרשים ושהילדים מה"בלוק" הסמוך, לא ישרפו את המועדון.
בל"ג בעומר כמובן שכל הילדים היו עושים מדורה ענקית ב"יער" עם המון תפוחי אדמה ופיח.
אבל דבר שהכי חרוט בזכרוני היה דווקא יום העצמאות.
ביום הזיכרון, כמה שעות אחרי הצפירה שהיתה מפלחת את האויר ומקפיאה את ציוץ הדרורים, היינו חוזרים מהגנים ובתי הספר, עדיין לבושים בחולצות הלבנות ובמכנסי הג'ינס הכחולים עם המדבקה הזו של דם המכבי על הדש.
היינו נפגשים ממש מחוץ לבית שלנו בצל, עם מספריים, חוט שמשון והמון גלילים של נייר קרפ צבעוני.
את חוט השמשון היינו מותחים מצד לצד בין העמודים התוחמים את הגינות הפרטיות מקדמת הבתים.
את נייר הקרפ הצבעוני היינו גוזרים לפסים פסים צבעוניים ומכינים דבק מקמח לבן ומים ומדביקים פסים פסים מתנופפים על החוטים לכדי שרשראות מרשרשות וצבעוניות המתנופפות ברוח.
כמה שעות מאוחר יותר כבר היתה בידינו כמות מכובדת של שרשראות והאצבעות שלנו היו צבעוניות מהצבע הלעולם יורד של נייר הקרפ, אז הילדים הגדולים היו מטפסים לגגות ותולים את השרשראות הצבעוניות והשמחות בין הבתים.
בין לבין היו משלבים גם שרשראות מוכנות של דגלים מפלסטיק והאבות שלנו היו מצטרפים לשמחה ותולים שרשראות של נורות צבעוניות כדי לתת את הפאנצ' הסופי יחד עם דגלים גדולים ויפים שהיו נתלים על הבתים עצמם.
לא היה חולף זמן רב ורישרוש שמח וחגיגי היה ממלא את האויר.
בערב היינו מתלבשים חם ויוצאים לראות זיקוקין באיזור הבימה המרכזית.
בלילה תמיד היה יורד גשם.
במדבר שלנו היו שלושה מועדים בהם יכולנו לסמוך על הגשם שיבוא: בסוכות בדיוק אחרי שעמלנו והכנו את הקישוטים הכי שווים לסוכה, בפורים אחרי שהשקענו בתחפושת הכי פחות עמידה במים וביום העצמאות.
נייר הקרפ היה מטפטף צבע אדום, כחול וירוק על המדרכה בין הבתים והילדים מה"בלוק" היו גונבים לנו את כל הדגלים ואת שרשראות הנורות הצבעוניות.
(אלי גורנשטיין ודורי בן זאב בביצוע בלתי נשכח מכל כך הרבה סיבות...)
מתכון להכנת דבק:
מערבבים 1 כוס מים קרים עם 1 כוס קמח, עד שאין גושים. מוסיפים 1 עד אחד וחצי כוס
מים רותחים ומביאים את הבלילה לרתיחה. כשהבלילה נעשית שקופה, מסירים מהאש. מצננים
מעט. נעים לעבוד בדבק מבושל כשהוא חמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה