כולנו שותפים

כשאני הייתי בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, להיות "תורנים" מבחינתנו זה היה תפקיד נחשק למדי אם כי כלל בתוכו גם רבדים פחות מפנקים מחלוקת דפי עבודה, כמו סידור ונקיון בסיסי בזמן ההפסקות.
אין לי מושג איך זה היום במערכת החינוך ואם זה עדיין קיים.

כשנמצאים כל כך הרבה בבית כמונו, אין מנוס. הילדים צריכים לתת את ידם.
פעמים רבות מצאתי את עצמי מסתובבת סביב הזנב של עצמי בנסיון להספיק הכל, גם אוכל, גם נקיון, גם ילדים... נכון, גם בבתים שבהם הילדים כן הולכים למערכת החינוך האמא צריכה בדרך כלל גם לעבוד מחוץ לבית וגם להספיק לתחזק את משק הבית באופן כמעט בלעדי (נכון, יש בתים שבהם בן הזוג עושה באופן שווה וזה נפלא) אבל בהם גם חיים פחות אז הבלגאן הוא בחצי. בימים שאנחנו יוצאים בבוקר מהבית וחוזרים מאוחר הבית נקי ומסודר ונשאר כזה.
אז בנסיון לשתף את הילדים הייתי אומרת להם מה לעשות אבל מפה לשם מצאתי את עצמי סוג של שוטרת "עוד לא צחצחת שיניים? מה עם הצעצועים? עוד לא האכלת את החיות? הן רעבות!" אז בנוסף לכל גם הייתי צריכה להיות המזכירה הראשית והנודניק העליון. יאללה, כבר עדיף לעשות לבד ולגמור עם זה! אבל איפה האחריות של הילדים? גם ברור שכשהם עושים הם חלק מהתהליך עצמו ומגלים אחריות כפי התוצאה...
לא רוצה להיות נודניקית. זה לא נעים לי.
לא רוצה שיצאו לי משפטים כאלו של אמהות מהדור הישן "עוד לא סידרת את החדר? אי אפשר להכנס לחדר שלך! מרוב בגדים אני לא רואה את הרצפה!" אבל ללא ספק צריך לאסוף את הבגדים ואני לא רוצה להיות זו שכל היום מסתובבת עם סינר ומטפחת על הראש עם מטאטא ביד אחת ולאסוף בגדים מהרצפה... והם היו בכל מקום!

אז מה עושים?

לוח מטלות!

האמת? עובד. הבית מסודר. המיטות עשויות. והילדים כל כך גאים בעצמם! ממש כמו שאנחנו היינו כשהיינו ילדים וזכינו להיות תורנים בגן.
הם גם בהחלט מראים הרבה יותר אחריות כלפי הבית, צעצועים שמשחקים בהם נאספים וכמעט שאין בגדים פזורים על הרצפה בכל מקום, הם מאוד גאים בעצמם שהם עושים דברים כמו בוגרים ושנותנים להם אחריות, הם לומדים איך לעשות פעולות שכן יועילו להם בעתיד (בינינו לנקות שרותים ישמש אותם יותר מסינוסים וקוסינוסים לא שחלילה זה בא במקום) והם לומדים לסדר את היום שלהם ולנהל את הזמן שלהם.
המטלות הנחשקות ביותר הן ניקוי שרותים, שאיבת אבק וניקוי כיור מקלחת והם עושים את זה בצורה נהדרת.

הילדים קמים בבוקר, הולכים ללוח המטלות ורואים מה  יש להם היום. יש להם זמן עד ארוחת הצהריים לסיים את מטלות הבוקר כי אחר כך הם מקבלים סט נוסף של מטלות עד הלילה. אם לא מבצעים מטלה יש פעמים שהיא נדחת לאחר כך או למחר ויש פעמים שחייבים לבצע הכל תלוי בנסיבות ובאופי המטלה.
כשמטלה מבוצעת מורידים אותה ברוב טקס ושמים אותה בסל הכביסה.

 אני, מוצאת את עצמי עם הרבה יותר זמן בידיים כדי לעשות עם הילדים פעילויות נחמדות שצריכות זמן הכנה מראש ועם הרבה יותר סבלנות לעשות אותן. כולם זוכים!

לראות בגובה ברך (לפעמים קצת יותר)

לעיתים קרובות מידי, אנחנו נכשלים ב"להרגיש מצבים מנקודת מבט של הילד" וכישלון זה מוביל אותנו ללמד את ילדינו אחרת ממה שאנחנו חושבים שאנחנו מלמדים אותם.


אני שולחת את הילדים לשטוף ידיים, פעולה כה פשוטה לכאורה. למה זה צריך להיות מלווה בכל כך הרבה התנגדויות מצד הילדים? למה סול מתאפק עד שבורח לו פיפי במכנסיים? למה כשהוא כבר הועיל בטובו לעשות פיפי הוא לא הרים את המושב של האסלה ועכשיו כולו רטוב? אוף כמה שזה מעצבן...
פתאום איזה יד שקופה נגעה לי במצח ושלחה אותי כך וכך שנים אחורה והנה אני ילדה, חורף אני עומדת מול הברז בבית הספר היסודי השש שנתי, כיורים גבוהים, המים קרים והאצבעות שלי כחולות, אני לובשת גופית פלנל מתחת לחולצת הטרנינג והמים זולגים לי בטיפות קרות בזרם קר ודקיק הישר לתוך החולצה.
השרוולים שלי רטובים מבפנים במקרה הטוב במקרה הפחות טוב זה הגיע לבית השחי. לא נעים...
אז סול לא רוצה לגעת באסלה כי הוא יודע שיצטרך לשטוף ידיים מה שגורם לו להתאפק יותר מידי או לעשות על כל האסלה.
שרלוק אמא פתרה את התעלומה.
מה עושים? שרפרף גבוה דיו ליד הכיור, מים חמים כל הזמן, נייר טואלט להרים בעזרתו את מכסה האסלה ואישור רשמי לעשות פיפי גם ישר לתוך החור במקלחת (אם לחתולים מותר גם לו מותר!).

יכולתי גם לכעוס...

עוד תותים

אז עכשיו זה שיא העונה של התותים.
זה מצחיק, יום אחד התותים עולים כמו עשירית ממשקלם בזהב ולמחרת המחיר יורד פלאים ויורד ויורד ויורד, עד לשלב שבו מוכרים לך תותים חצי רקובים בגרושים (מעולים להקפאה והכנת ריבה).
רצינו תותים, קילו זה ארבעים, שני קילו שישים, שלושה קילו שבעים וארבעה קילו שמונים... נרכשו ארבעה.

הילדים ירדו כבר באוטו על חצי סלסלה (שקיבלו במתנה מהמוכרת בשדה בנוסף לארבעה הקילו הקנויים), אחר כך קצת יותר בעצלתיים על עוד קילו (נו, אנחנו גם עזרנו) נשארנו עם עוד שני קילו.
אז מה עושים עם תותים? מקפיאים בננות ותות וטוחנים בבלנדר לגלידה - עשינו.
אוכלים עם שוקולד מריר גבוה אחוזים - עשינו.
אוכלים עם בננות, ברנפלקס ויוגורט עיזים - עשינו.
זורקים על הדרך בתוך השייק הירוק של הבוקר - עשינו.
מה עכשיו?
עוגה!
בהתחלה חשבתי על משהו עם שיבולת שועל, בננות ושוקולד מריר אבל אחר כך נחה עיני על הר האבוקדואים הבשלים, מאלו שמבשילים כולם בבת אחת ותמיד כשזה קורה הילדים פתאום לא ממש רוצים ארבעה אבוקדואים בארוחה (מה שבאופן ברור קורה כשיש רק רבע אבוקדו לרפואה בכל הבית) והלכתי בכיוון אחר לחלוטין.
כן, כן, אבוקדו עם תותים בתיווך של קקאו תמרים וסילאן, כל זה על בסיס של אגוזים טחונים עם קוקוס ותמרים, יוצאת עוגת מוס שוקולד מעולה.
הילדים חתכו תותים (אלו תותי שדה מזן מלאך, ארוכים כמו גזר ומתוקים כאילו כבר הוסיפו להם סוכר). שניהם למרבה הנחת האמהית, בחרו לעצמם את הסכינים הכמעט הכי חדות במטבח.
בזמן שהם חתכו אני הכנתי את הבסיס והמוס במעבד המזון, הילדים הניחו את התותים ועזרו לי לנקות את המיכל של מערבל המזון...

וזה התוצר הסופי:

אה, כן, ועירי? עירי ישן לי במנשא הגב כדי להיות בטוח שכשהעוגה תהיה מוכנה הוא יהיה מספיק עירני כדי לאכול אותה.

העוגה שלנו היא אינטרפטציה על העוגה הזו

תותים

לחופש נולד

לפני שבוע ושלושה ימים בדיוק.
ביום ההולדת של סול, כששיחקו הילדים בחצר חברה של הילדים מצאה גולם יפפה עם גוון מטאלי.
מיד זיהיתי כי מדובר בגולם של נימפית החורשף ולקחנו אותו יחד עם הברז שעליו הוא היה ממוקם והכנסנו לטרריום שלנו, לחכות שיבקע.
כל בוקר הילדים רצו לבדוק בטרריום שנמצא בחדר ההשארה (על החדר הזה ברשומה נפרדת) אם כבר בקע הגולם והתאכזבו.
הבוקר כשרובי הלכה לבדוק לשמחתה גילתה את הפרפר עומד על הגולם, הוא רק בקע וישר כנפיים.
מיד לקחנו את הטרריום לחצר לנסות לשחרר את הפרפר אבל הוא טרם ייבש את הכנפיים כראוי ובנוסף לכך רוח מאוד חזקה משתוללת בחוץ אז החזרנו אותו לטרריום הפתוח וחיכינו עד שגם לנו נהיה קר מידי ואז הכנסנו אותו הביתה והעמדנו על עדן החלון.

הילדים עדיין מחכים, האף צמוד לרשת של החלון, שיצא מהטרריום ויעוף לו לחופשי...

וקצת להשכלה:

נימפית החורשף ברשומה של "חרקים-עולם קטן בגדול" בלוג אהוב עלינו

ילדים הם אהבה, הנאה ושמחה

רוח רוח למה לא תשכב לנוח

באותו היום, כשהתעוררתי בבוקר לא יכולתי שלא להזדהות עם דורותי, הרוחות סביב נשבו כל כך חזק כשהתפלאתי שהבית כולו לא עף לעוץ. יכולתי רק לסמוך על אותו בנאי שבנה את הבית שלנו לפני שנים רבות (בית הדואר הראשון בישוב) ושאם הוא נשאר עומד עד היום כנראה שהרוח הזו היא לא חדשה לו.
אנחנו קו ראשון מול הכרמל ופרוזדור הרוח שיוצר ההר לא מרחם. לצאת החוצה בשלב הזה של היום היה הרפתקני מידי.
אז מה עושים? כבר כמה ימים שרציתי להכין עם הילדים חנוכיות ונראה שיום כזה הוא הזדמנות מעולה. אם הרוחות ירגעו מעט מאוחר יותר, חשבתי, נצא להעיף עפיפונים.

אז ממה עושים חנוכיות? אני חשבתי על בצק מלח שזה בעצם בצק מקמח לבן עם המון מלח בתוכו שאופים אחרי הפיסול ואז יוצאות עוגיות מפוסלות שממש לא טעים לאכול (גם לחרקים). אחרי האפיה אפשר לצבוע והמהדרין אפילו עושים לקה (אנחנו לא מהמהדרין לא היתה לי לקה).

מתכון לבצק מלח:
200 מ"ל מים
כף שמן צמחי
2.5 כוסות קמח רגיל פחות 2 כפות מים
1 1/4 כוסות מלח

לשים ומתחילים לעבוד

בינתיים עד שהחנוכיות והצורות יתקררו ואפשר יהיה לצבוע הכנו עפיפונים בתקווה שלא יתלשו מיידית מהחוט מהרוח החזקה.
העפיפונים האלו מאוד קלים להכנה וכל מה שהם דורשים זה דף מדפסת רגיל, מחורר, שדכן וחוט.
הילדים מאוד נהנו להכין אותם והגדולה אפילו נהנתה להעיף אפילו שבגלל הרוח המטורפת בחוץ זה היה מאתגר מאוד. סול לעומת זאת אחרי נסיונות נפל והצקות של הרוח העדיף לתפוס מחסה בתוך בית הילדים בחצר ואחר כך הלך לפרוק אנרגיות על הטרמפולינה (שהיתה מלאה חשמל סטטי בגלל הרוח).

והנה החנוכיות מוכנות

ופה בתמונה התחתונה יש בונוס: סביבונים. הסביבונים האלו מאוד פשוטים להכנה.
כל מה שצריך זה דיסק ישן, גולה, פקק של מים מינרלים או טיפות אף או מה שיכול להיות נוח להחזיק כדי לסובב ודבק חם.
מדביקים את הגולה בחור של הדיסק בחלק המצוייר שלו את הפקק סביב החור מהצד השני. אפשר להדביק מדבקות על הדיסק אפשר לצבוע, אפשר להשאיר ככה. מה שבטוח זה שהסביבונים האלו הם מאוד קלים לסיבוב אפילו לילדים צעירים ובגלל הגולה החלקה למטה הסיבוב שלהם חלק וממושך.

ככה מכינים את העפיפונים

גור ממשפחת היונקים

הוא כבר בן שמונה חודשים. זוחל, מוחא כפיים, אוכל הכל כמעט, משחק, מקשקש, עומד בלי תמיכה, כמעט ילד. אבל כשהוא עוצם עיניים ונרדם הוא חוזר להיות הגור הרך שרק נולד.
הוא זקוק לי. בעיניים עצומות מגשש דרכו אלי, ידיים צמודות לגוף, רגליים דוחפות, זחילה של עובר, הוא מחפש אותי ואני שם כדי לתת לו חום, חלב, אהבה, ביטחון, מה שהוא זקוק לו.
אני יוצאת מהמיטה, הוא נשאר לבד מכוסה בשמיכה החמה, המיטה גדולה והוא ישן בנחת, את הנשימות העמוקות והשלוות שלו אפשר לשמוע גם במסדרון. הן כל כך עמוקות שממש אפשר להריח את הבל הפה המתוק שלו.
פתאום משהו מתעורר בו, הוא צריך אמא, הוא משמיע קולות ומחפש אותי במיטה, מגשש בזחילת העובר שלו, זוחל וזוחל והמיטה ענקית, אני לא שם...
אני עסוקה במשהו עם אחיו הגדול ושומעת אותו, מתפנה ומוצאת אותו בזחילה העיוורת הזו שלו כבר בקצה השני של מיטה הגדולה, אוספת אותו בשתי ידי מכרבלת אותו חזרה בשמיכה החמה ומיניקה אותו.
הוא ידע שאבוא אליו, הוא ידע שאמצא אותו, לרגע בכל החיפוש הזה לא נראתה דאגה על פניו.

הייתי שם כל הזמן, פעם הייתי סביבו, כשעוד היה בבטן, אחר כך כשנולד כרכתי את זרועותי סביבו ולא עזבתי, לאט לאט הרפתי אבל אני תמיד שם.

שני בני נולדו בבית, ביתי נולדה במרכז לידה המדמה לידה ביתית. לא עזבתי אותם לרגע מצאתם לאויר העולם. אף רופא לא לקח אותם לבדיקה, לחיסון, לרחצה לשום דבר.

שלשתם טרם נחתך חבל הטבור המחבר אותם לשליה התחברו להנקה. תהליך ההפרדות קורה אחר כך, לאט לאט הם גדלים, המעגל גדל, הם מתרחקים עוד קצת ועוד טיפה בביטחון. הם יודעים שלא משנה מה יקרה אני אהיה שם בגופי או ברוחי, שם אני אהיה כדי לחבק אותם כשיזדקקו לכך ואכרבל אותם בשמיכה החמה.

ואני לא יכולה שלא לחשוב על כל אותם ילדים שאין להם את זה. שבלילות הקרים הם לבדם בחדרים עצובים עם עוד ילדים כמוהם, שגם אם יבכו מאוד לא יזכו לזרועות חמות שישאו אותם בביטחון מוחלט לחום.

תינוקות שלא מעזים כבר לזחול זחילת עובר עיוורת כי הם הבינו שאין שם אף אחד שיקלוט אותם, שיתן להם חלב מתוק וחם, שיעטוף אותם בביטחון ואהבה...