יום שישי בצהריים.
רובי, עירי ואני משחקים בחצר. פתאום רובי נבהלת, לדעתה שוקו הכלב מצא נחש.
היא מצביעה לי על נקודה בעשבים מאחורי הטרמפולינה, שוקו באמת נרגש, אני נועלת כפכפים ונכנסת אבל לא רואה כלום, רק סדק ענק באדמה איפה שהיתה שלולית החורף הנהדרת.
כנראה מי שהיה שם חמק לתוך הסדק, לא חסרים פה רמשים.
שוקו עדיין שם, נשכב ונרדם בעשב. רובי עדיין לא רגועה.
אני נשכבת עם עירי על המחצלת מנסה להתעלם מהצרחות של הדרורים מעל הראש שלי, הן באמת קצת מוזרות היום. אפילו עירי מצביע על הדרור הזכר שעומד על כבל החשמל מעל החצר ומצייץ בהיסטריה.
פתאום אני שמה לב שגם פפר הכלבה מצטרפת למהומה וגם טוטורו החתול. כולם נובחים קופצים ומייללים...
אני נועלת שוב את הכפכפים מבקשת מרובי שתשמור על עירי ונכנסת לעשביה שוב. בהתחלה אני לא רואה כלום אבל הדרורים מתנהגים עוד יותר מוזר.
עשרות דרורים מתעופפים סביבי, כולם מצייצים בכעס וחרדה ואז אני רואה אותו, גוזל דרורים קטן ופלומתי עם ניצת נוצות צעירות בקצה הזנב והכנפיים. נפל מהקן.
אני ממהרת לאסוף אותו תוך כדי שאני הודפת את טוטורו החתול שפתאום נזכר שהוא חתול ואת שוקו הכלב שאף פעם לא היה סגור על איזה בעל חיים הוא, מסתכלת על ההורים ההיסטרים וכל בני הלהקה שלהם שעדיין מתעופפים סביבי, מעיפה מבט בעץ הדקל העצום שנמצא לשמאלי ושאני יודעת בודאות שעליו נמצא הקן ואין שום סיכוי בעולם שאוכל להשיב אותו לשם, מבטיחה להם לעשות כמיטב יכולתי ונושאת את הגוזל הקטן לתוך הבית.
כל חיי ניסיתי להציל ציפורים ואף פעם לא עלה בידי, תמיד הם מתו לי תוך שעות מספר מרגע שאספתי אותם.
רובי נרגשת, עירי מפוחד מתגובת הצפורים. שעה ארוכה עוד נשמע אותם מצווחים בחצר.
אנחנו לוקחות קופסת פלסטיק, אוספות גזם של דשא מהערימה ליד הקומפוסט ומכינות קן דרורים לתפארת ומניחות את הדרור בתוכו ואת הקן בתוך טרריום.
הדרור נרגע ואנחנו מכינות לו כמה פרורי לחם מושרים במים כי הוא בטוח רעב וצמא. הוא אוכל באי רצון בהתחלה אבל רובי מגלה שאם מלטפים לו את העורף הוא פותח את המקור גדול גדול, וזה מה שאנחנו עושות.
אחרי חיפוש באינטרנט אנחנו מגלות שגוזלי דרורים שנפלו מהעץ הכי טוב להאכיל באוכל כלבים או חתולים מושרה במים, מזל, יש לנו מזה בשפע.
זהו, אני כבר מכינה את עצמי ואת רובי לשברון הלב הקרוב. אבל ציפו, כך קראנו לו, מראה לנו אחרת.
הוא חדור מוטיבציה לחיות, אוכל יפה והרבה בכל פעם.
הולך ומתחזק. מצמיח נוצות וקול גדול. ומתחיל לצאת מתוך הקן ולעמוד על שולי קופסת הפלסטיק בו מונח הקן.
בשלב הזה אנחנו מוסיפים מקלות כדי שיוכל לעמוד עליהם.
בשלב הזה אני כבר ממש דואגת לשלומו. החתולים גילו אותו על ציוציו והם עושים כל מה שביכולתם כדי להוציא אותו מהטרריום.
אני מכסה את הטרריום בסוודר גדול אבל זה לא מועיל, אני מתעוררת בבוקר למשמע זכוכית מתנפצת ומזדעדעת לגלות את הטרריום של ציפו על הרצפה כשלשמחתי ציפו נותר ללא פגע.
ציפו עובר לגור בשרותים לזמן מה.
חברים משאילים לנו כלוב ציפורים גדול מרווח שאנחנו תולים במרפסת הכניסה בתקווה שהחתולים לא יגיעו לשם.
ציפו מצידו ממשיך לגדול ולאכול יפה, מאוד מרוצה מהכלוב עם המקלות בתוכו, ככה הוא יכול לעמוד עליהם ולצייץ עד לב השמיים, כמו דרור קטן וחביב.
כמעט שבוע חולף מהיום שבו מצאנו אותו ואני כבר מדמיינת לעצמי איך אנחנו משחררים אותו לחופשי.
כמובן שכל מחשבה כזו מלווה בפחד גדול, שהרי אנחנו משפחה מרובת חתולים. ששה חתולים ליתר דיוק. ציידים כולם, כיאה לחתולים שגדלו בכפר ומה אם יפול במעופו ישר לתוך פיו של אחד מהם?
בוקר אחד אני יוצאת להאכיל אותו את סעודת הבוקר שלו, בדרך כלל לציפו יש תאבון גדול, בעיקר בבקרים.
באותו הבוקר הוא אכל קצת אבל לא כמו בכל בוקר, כאילו הוא לא ממש רעב.
אני הולכת ופתאום שומעת ציוץ של דרור בוגר במרפסת.
כשאני מסתכלת אני רואה שעל החבל שקושר את הכלוב לגג המרפסת עומד דרור זכר צעיר ויפה. הוא מציץ לציפו שלנו וציפו עונה לו בריקוד גוזלי שמח ומרעיד כנפיים.
אני מעלה השערה שאולי זה מאכיל אותו ולכן ציפו לא רעב, השערה שנראת לי דמיונית ומופרחת לא פחות מכך שציפו עדיין לא נטרף על ידי אף חתול.
לא חולפות הדקות ובאמת אותו זכר מגיע עם מזון במקור, קורא לציפו, ציפו עולה למקל הגבוה בכלוב ופותח פה ענקי וזה מאכיל אותו.
כולנו התרגשנו מאוד. לא ברור אם מדובר באביו הביולוגי של הגוזל או בזכר אחר שהחליט לאמצו אבל זה כלל לא משנה.
אנחנו חווינו את פלא הטבע בהתגלמותו.
בשלב מסויים החלטתי לנסות אולי ציפו כבר בשל לתעופה. טעות גדולה.
פתחתי צוהר בכלוב, ועד מהרה ציפו גילה אותו, יצא ונעמד על גג הכלוב. לא חלפו מספר שניות וציפו כבר ניסה לעוף.
לרוע מזלו נחת על שיח הרדוף סמוך למרפסת שלידו חיכתה אחת החתולות שלנו ומיד עטה עליו, תפסה אותו בין שיניה והתחילה לרוץ לתוך הבית.
כולנו רצנו אחריה, גם יתר החתולים, הצלחנו להוציא את ציפו מבין שיניה ולהשיב אותו לכלוב.
אבא שלו המשיך להאכיל אותו מבין הסורגים. במסירות וחירוף נפש הוא המשיך כל היום הלוך ושוב עם אוכל בפה וציפו, כך נראה הלך והתחזק.
נראה היה שכנף אחת שלו קצת נפגעה באירוע עם החתולה אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על פגיעה מדוייקת, הוא אמנם החזיק את הכנף עקום אבל ישר אותה היטב וניפנף בה יופי.
בוקר אחד, שבוע ויומיים אחרי שנמצא, שמתי לב שבכנף הפגועה הופיע גוש צהבהב, בדקתי את הגוש, הוא היה בין העצמות וקשה, חשדתי שמדובר בזיהום פנימי, כנראה אחת השיניים של החתולה נקבה חור זעיר בכנף והכניסה זיהום פנימי. ציפו מצידו המשיך להראות חיוני אם כי מעט חסר מנוחה ביחס לימים שעברו.
ייחסתי את חוסר המנוחה שלו דווקא לכך שאולי הוא כבר מוכן לצאת לחופשי. שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה אחר כך.
כשהערב ירד, פתאום שמענו שוב את הציוץ ההיסטרי של הדרור הבוגר, כשהסתכלתי מה הסיבה לא ראיתי שום חתול בסביבת הכלוב, ציפו גם היה שם על רצפת הכלוב ואבא שלו על החוט מעל הכלוב אבל בפיו לא היה מזון בשבילו. כמה דקות מאוחר יותר מצאנו את ציפו גוסס על רצפת הכלוב.
כנראה שהדרור הבוגר ראה מה שאנחנו לא ראינו.
פתאום הוא היה שמוט, נושם בקושי.
עצוב.
הילדים היו עצובים. סול אמר שזה לא הוגן ושאסור לו למות כי אבא שלו ידאג לו.
רובי כבר רגילה במוות של בעלי חיים וביקשה להחזיק אותו בידיה לפני שהוא מת וככה ישבה איתו שעה קלה לפרידה.
ערכנו לציפו לוויה.
הילדים נפרדו.
ציפו הראה לנו את כוחו הלא יאומן של הטבע.
אבא של ציפו לימד אותנו נחישות, אומץ, רגישות וחמלה.
תודה.
רובי, עירי ואני משחקים בחצר. פתאום רובי נבהלת, לדעתה שוקו הכלב מצא נחש.
היא מצביעה לי על נקודה בעשבים מאחורי הטרמפולינה, שוקו באמת נרגש, אני נועלת כפכפים ונכנסת אבל לא רואה כלום, רק סדק ענק באדמה איפה שהיתה שלולית החורף הנהדרת.
כנראה מי שהיה שם חמק לתוך הסדק, לא חסרים פה רמשים.
שוקו עדיין שם, נשכב ונרדם בעשב. רובי עדיין לא רגועה.
אני נשכבת עם עירי על המחצלת מנסה להתעלם מהצרחות של הדרורים מעל הראש שלי, הן באמת קצת מוזרות היום. אפילו עירי מצביע על הדרור הזכר שעומד על כבל החשמל מעל החצר ומצייץ בהיסטריה.
פתאום אני שמה לב שגם פפר הכלבה מצטרפת למהומה וגם טוטורו החתול. כולם נובחים קופצים ומייללים...
אני נועלת שוב את הכפכפים מבקשת מרובי שתשמור על עירי ונכנסת לעשביה שוב. בהתחלה אני לא רואה כלום אבל הדרורים מתנהגים עוד יותר מוזר.
עשרות דרורים מתעופפים סביבי, כולם מצייצים בכעס וחרדה ואז אני רואה אותו, גוזל דרורים קטן ופלומתי עם ניצת נוצות צעירות בקצה הזנב והכנפיים. נפל מהקן.
אני ממהרת לאסוף אותו תוך כדי שאני הודפת את טוטורו החתול שפתאום נזכר שהוא חתול ואת שוקו הכלב שאף פעם לא היה סגור על איזה בעל חיים הוא, מסתכלת על ההורים ההיסטרים וכל בני הלהקה שלהם שעדיין מתעופפים סביבי, מעיפה מבט בעץ הדקל העצום שנמצא לשמאלי ושאני יודעת בודאות שעליו נמצא הקן ואין שום סיכוי בעולם שאוכל להשיב אותו לשם, מבטיחה להם לעשות כמיטב יכולתי ונושאת את הגוזל הקטן לתוך הבית.
כל חיי ניסיתי להציל ציפורים ואף פעם לא עלה בידי, תמיד הם מתו לי תוך שעות מספר מרגע שאספתי אותם.
רובי נרגשת, עירי מפוחד מתגובת הצפורים. שעה ארוכה עוד נשמע אותם מצווחים בחצר.
אנחנו לוקחות קופסת פלסטיק, אוספות גזם של דשא מהערימה ליד הקומפוסט ומכינות קן דרורים לתפארת ומניחות את הדרור בתוכו ואת הקן בתוך טרריום.
הדרור נרגע ואנחנו מכינות לו כמה פרורי לחם מושרים במים כי הוא בטוח רעב וצמא. הוא אוכל באי רצון בהתחלה אבל רובי מגלה שאם מלטפים לו את העורף הוא פותח את המקור גדול גדול, וזה מה שאנחנו עושות.
אחרי חיפוש באינטרנט אנחנו מגלות שגוזלי דרורים שנפלו מהעץ הכי טוב להאכיל באוכל כלבים או חתולים מושרה במים, מזל, יש לנו מזה בשפע.
זהו, אני כבר מכינה את עצמי ואת רובי לשברון הלב הקרוב. אבל ציפו, כך קראנו לו, מראה לנו אחרת.
הוא חדור מוטיבציה לחיות, אוכל יפה והרבה בכל פעם.
הולך ומתחזק. מצמיח נוצות וקול גדול. ומתחיל לצאת מתוך הקן ולעמוד על שולי קופסת הפלסטיק בו מונח הקן.
בשלב הזה אנחנו מוסיפים מקלות כדי שיוכל לעמוד עליהם.
בשלב הזה אני כבר ממש דואגת לשלומו. החתולים גילו אותו על ציוציו והם עושים כל מה שביכולתם כדי להוציא אותו מהטרריום.
אני מכסה את הטרריום בסוודר גדול אבל זה לא מועיל, אני מתעוררת בבוקר למשמע זכוכית מתנפצת ומזדעדעת לגלות את הטרריום של ציפו על הרצפה כשלשמחתי ציפו נותר ללא פגע.
ציפו עובר לגור בשרותים לזמן מה.
חברים משאילים לנו כלוב ציפורים גדול מרווח שאנחנו תולים במרפסת הכניסה בתקווה שהחתולים לא יגיעו לשם.
ציפו מצידו ממשיך לגדול ולאכול יפה, מאוד מרוצה מהכלוב עם המקלות בתוכו, ככה הוא יכול לעמוד עליהם ולצייץ עד לב השמיים, כמו דרור קטן וחביב.
כמעט שבוע חולף מהיום שבו מצאנו אותו ואני כבר מדמיינת לעצמי איך אנחנו משחררים אותו לחופשי.
כמובן שכל מחשבה כזו מלווה בפחד גדול, שהרי אנחנו משפחה מרובת חתולים. ששה חתולים ליתר דיוק. ציידים כולם, כיאה לחתולים שגדלו בכפר ומה אם יפול במעופו ישר לתוך פיו של אחד מהם?
בוקר אחד אני יוצאת להאכיל אותו את סעודת הבוקר שלו, בדרך כלל לציפו יש תאבון גדול, בעיקר בבקרים.
באותו הבוקר הוא אכל קצת אבל לא כמו בכל בוקר, כאילו הוא לא ממש רעב.
אני הולכת ופתאום שומעת ציוץ של דרור בוגר במרפסת.
כשאני מסתכלת אני רואה שעל החבל שקושר את הכלוב לגג המרפסת עומד דרור זכר צעיר ויפה. הוא מציץ לציפו שלנו וציפו עונה לו בריקוד גוזלי שמח ומרעיד כנפיים.
אני מעלה השערה שאולי זה מאכיל אותו ולכן ציפו לא רעב, השערה שנראת לי דמיונית ומופרחת לא פחות מכך שציפו עדיין לא נטרף על ידי אף חתול.
לא חולפות הדקות ובאמת אותו זכר מגיע עם מזון במקור, קורא לציפו, ציפו עולה למקל הגבוה בכלוב ופותח פה ענקי וזה מאכיל אותו.
כולנו התרגשנו מאוד. לא ברור אם מדובר באביו הביולוגי של הגוזל או בזכר אחר שהחליט לאמצו אבל זה כלל לא משנה.
אנחנו חווינו את פלא הטבע בהתגלמותו.
בשלב מסויים החלטתי לנסות אולי ציפו כבר בשל לתעופה. טעות גדולה.
פתחתי צוהר בכלוב, ועד מהרה ציפו גילה אותו, יצא ונעמד על גג הכלוב. לא חלפו מספר שניות וציפו כבר ניסה לעוף.
לרוע מזלו נחת על שיח הרדוף סמוך למרפסת שלידו חיכתה אחת החתולות שלנו ומיד עטה עליו, תפסה אותו בין שיניה והתחילה לרוץ לתוך הבית.
כולנו רצנו אחריה, גם יתר החתולים, הצלחנו להוציא את ציפו מבין שיניה ולהשיב אותו לכלוב.
אבא שלו המשיך להאכיל אותו מבין הסורגים. במסירות וחירוף נפש הוא המשיך כל היום הלוך ושוב עם אוכל בפה וציפו, כך נראה הלך והתחזק.
נראה היה שכנף אחת שלו קצת נפגעה באירוע עם החתולה אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על פגיעה מדוייקת, הוא אמנם החזיק את הכנף עקום אבל ישר אותה היטב וניפנף בה יופי.
בוקר אחד, שבוע ויומיים אחרי שנמצא, שמתי לב שבכנף הפגועה הופיע גוש צהבהב, בדקתי את הגוש, הוא היה בין העצמות וקשה, חשדתי שמדובר בזיהום פנימי, כנראה אחת השיניים של החתולה נקבה חור זעיר בכנף והכניסה זיהום פנימי. ציפו מצידו המשיך להראות חיוני אם כי מעט חסר מנוחה ביחס לימים שעברו.
ייחסתי את חוסר המנוחה שלו דווקא לכך שאולי הוא כבר מוכן לצאת לחופשי. שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה אחר כך.
כשהערב ירד, פתאום שמענו שוב את הציוץ ההיסטרי של הדרור הבוגר, כשהסתכלתי מה הסיבה לא ראיתי שום חתול בסביבת הכלוב, ציפו גם היה שם על רצפת הכלוב ואבא שלו על החוט מעל הכלוב אבל בפיו לא היה מזון בשבילו. כמה דקות מאוחר יותר מצאנו את ציפו גוסס על רצפת הכלוב.
כנראה שהדרור הבוגר ראה מה שאנחנו לא ראינו.
פתאום הוא היה שמוט, נושם בקושי.
עצוב.
הילדים היו עצובים. סול אמר שזה לא הוגן ושאסור לו למות כי אבא שלו ידאג לו.
רובי כבר רגילה במוות של בעלי חיים וביקשה להחזיק אותו בידיה לפני שהוא מת וככה ישבה איתו שעה קלה לפרידה.
ערכנו לציפו לוויה.
הילדים נפרדו.
ציפו הראה לנו את כוחו הלא יאומן של הטבע.
אבא של ציפו לימד אותנו נחישות, אומץ, רגישות וחמלה.
תודה.
נפלא!!!!!!!!!!!!!
השבמחק