פעם מזמן,
לפני שהייתי מי שאני היום,
בתקופה הסטודנטיאלית שלי,
הייתי, אם להודות על האמת, צעירה די הוללת.
מניחה שזה לא ממש מפתיע אף אחת שאני מספרת את זה וזה עניין די מוכר, מסיבות, חבר'ה עניינים.
היה לי חבר טוב אחד שהיה הולך איתי לכל המסיבות בערך.
כשלא היינו הולכים למסיבות או לפאב, היינו משחקים קלפים במרפסת החדר שלי בקיבוץ.
העניין המעניין היה שהיינו פשוט חברים, אני יודעת שאפילו עכשיו יש מי שקוראת ומרימה גבה "רק חברים"?
כן, רק חברים, חברים טובים.
לרוב הוא היה הנהג ולכן הוא לא שתה אבל הרבה פעמים הוא היה צריך לשמור עלי כשאני שתיתי.
מעולם, מעולם, מעולם לא הניח עלי יד או ניסה משהו משונה.
היו לו שפע הזדמנויות לעשות כך והוא לא ניצל אותן.
הוא היה חבר אמיתי.
כן, הוא כן מתעניין בנשים, הוא לא מוזר, אידיוט, או פחדן הוא פשוט היה אדם בעל ערכים ומוסר שפוי.
לא קדוש, פשוט בנאדם.
היום צעדתי בצעדת השרמוטות עם כל בני משפחתי וגם הוא צעד שם לצידי יחד עם זוגתו ובנו וכל כך התבקש להודות לו
על כך שהוא מעולם לא ניצל את הסיטואציה ומעולם לא הפך את היחסים בינינו למשהו קשה וטראומטי כפי שבקלות זה יכל להיות.
זה הרי כל כך בסיסי שאם אשה נמצאת במצב בו היא לא יכולה להיות בליטה שאף אחד לא ינצל את המצב, זה כל כך בסיסי שזה ממש אידיוטי להודות למי שהתנהג בצורה נורמלית, הגיונית ומוסרית!
אבל זה כל כך לא מובן מאילו, לצערי, בעולם הדפוק הזה שלנו.
עולם שבו ילדות, נערות ונשים צריכות ללמוד איך להתגונן מפני תקיפות מיניות ואונס ולא עולם שבו נערים וגברים צריכים ללמוד איך לא לתקוף ולאנוס.
אז תודה ליאור.
תודה על כך הדבר הכי גרוע שעשית כשאני הייתי שתויה היה לספר לי בדיחות פילים :-)
האתר של המרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי אונס
