בתור הורים לילדים עושים המון פשרות וויתורים. ישנים פחות שעות בלילות, המקלחות מתקצרות, חושבים שמונה פעמים לפני שיוצאים לבילויים, שבת בבוקר נראת אחרת לחלוטין כשיש ילדים. המון דברים.
בין כל הדברים הרגילים שויתרנו עליהם בגידול הילדים היה דבר אחד שבאמת לא מובן מאילו, החיתול.
בעידן כמו שלנו, שנותנים "עוגת חיתולים" כמתנת לידה זה באמת משהו קצת מוזר שגורם להרמת גבה אצל לא מעט אנשים.
כשנולדה ביתנו הבכורה, היום בת שש וחצי, די מהר הרגשתי שאני יודעת מתי היא צריכה לעשות צרכים, היא גם היתה מבקשת ממני לעזור לה. נהגתי להחזיק לה את הרגליים מקופלות לבטן ולחכות לסימן ממנה שהיא סיימה ואז מיד מחליפה לה את החיתול. איכשהו זה נראה לי כבר אז מוזר שאם היא אומרת כל כך יפה (לא במילים אלא במכלול שלם של שפת תינוקות בני חודשיים) אז בשביל מה אני צריכה את החיתול הזה בכלל, אבל זה לא מקובל, נכון? גם יש תאוריות שלמות ללמה זה לא בריא ואיך זה דופק אותם פסיכולוגית ושעדיף לתת להם לחרבן ולהשתין על עצמם, זה הרבה יותר הגיוני...
ואז היא הפסיקה לסמן ואני הפסקתי לעזור לה אבל היציאות הפכו להיות קבועות בשעות מסויימות ביום ואני כבר הייתי מוכנה בכוננות ספיגה. היא למדה לשבת ואמא שלי אמרה שבגיל כזה אנחנו כבר היינו יושבים על סיר כי פעם כשלא היו חיתולים חד פעמיים ככה היו עושים.
היא היתה בת 9 חודשים, הילדונת, באותה תקופה היא היתה במעון יום כזה לארבעה ימים בשבוע ארבע שעות בכל יום כי "ילדים צריכים חברה ואמא צריכה לצאת מהבית לעבוד" אבל זה כבר עניין לרשומה אחרת.
חשבתי על להוריד את החיתול לשעות אחר הצהריים והתייעצתי עם המטפלת שמיד אמרה שזה מאוד לא מקובל ולא טוב לעשות ושזה יגרום לה נזק פסיכולוגי חמור אבל שאם אני אתעקש הם ישתפו איתי פעולה (אלק...), בקיצור הורידה אותי מזה.
חלפו עוד מספר חודשים ואז היא התחילה לפתח פריחה לא יפה על הטוסיק, ממש היה יורד לה דם, לי לא היה מושג מה הגורם אבל היה ברור לי שכל פיפי על זה רק מכאיב לה יותר. הייתי אז לבד בבית, בן זוגי נסע לצרכי עבודה לחו"ל והחלטתי לעשות זאת. קניתי תחתונים קטנים ונחמדים וסיר והורדנו חיתול.
בהתחלה היא חשבה שסיר זה משחק נחמד והפכה אותו ודפקה עליו וגררה אותו, אחר כך נהגתי להושיב אותה עליו עם צעצוע השחלה כדי שתתרגל להרגיש אותו מתחתיה. במקביל היא הסתובבה בבית בלי חיתול, מילאה את הבית בשלוליות רטובות שנוגבו מיד תוך כדי מילמול מנטרה קבועה משלי על כך שבפעם הבאה נספיק לעשות בסיר.
מספר שתיים דווקא היה ממש קל לתפוס כי עדיין השעות שלו היו קבועות והוא דרש תהליך התרכזות מומשך כך שלהושיב אותה בזמן יחד עם צעצוע ההשחלה מיד הניב תוצאות והקישור שלה עם תוצאה היה מיידי.
בלילות חיתלתי אותה בחיתולי בד, כמו אמא שלי, ככה עם סיכת ביטחון וכיסוי ניילון.
כל זה בכלל לא הועיל לפריחה שלה שבעצם היתה האסטמה של העור אבל מאוד הועיל להרגשה הכללית ולהבנה שלי שחיתולים זה מנוון, זה מיותר, לילדים זה לא מונע שום נזקים פסיכולוגיים וזה משהו שעוזר להורים שאין להם זמן וכוח להתעסק או שמפחדים מלהתלכלך.
זה היה מדהים, כאילו מישהו הדליק לי נורה מעל הראש, שיתוף הפעולה שלה היה מדהים והאמת שזה לא היה שיתוף פעולה שלה איתי, זה היה שיתוף פעולה שלי איתה. השתדלתי לא להתמלא יסורי מצפון עם כך שלא עשיתי את זה קודם.
כמה ימים אחרי שהתחלנו יצאתי איתה לטיול בעגלה והיא פתאום התחילה לצעוק משהו שלחלוטין נשמע כמו "פיפי!" היא היתה אז פחות מבת שנה אבל כבר היו לה כמה מילים, אחרי שהקריאה חזרה על עצמה כמה פעמים ניסיתי לפשפש אותה אבל לא ממש הצלחתי כי היו המון הסחי דעת, חזרנו הביתה, היינו קרובות למדי, וכשנכנסנו פשפשתי אותה מייד והיא נרגעה, היא התאפקה לחלוטין עד שהגענו הביתה! זה היה מדהים!
אם נגיד היא היתה על הידיים שלי היא מעולם לא שחררה עלי שתן, היא תמיד היתה מבקשת לרדת או לסיר.
כל זה קרה בסתיו, לא ממש עונה מומלצת להורדת חיתול על פי רוב בעלי הדעה בנושא, אבל בכל זאת הלכנו על זה אבל מה, הימים התקררו ומכנסיים הפכו לפחות ופחות נוחים לשימוש, קיבלתי מחברה מה שנקרא מכנסי חריץ שהם בעצם מכנסיים בגזרה מיוחדת שלא סגורה במפסעה כך כשעוזרים לילד להתפשפש נוצר רווח ואז בכלל לא צריך להוריד מכנסיים.
גם הכנתי לה מגרביים ישנים שלי, חותלות אותן הייתי מלבישה לה מתחת לשמלת טריקו, בחלק גוף עליון מלבישה גופית פלנל ומעל סוודר אם עולה הצורך.
בהתחלה אנשים הרימו גבה, לא הרבה כי בכל זאת לא כולם ראו לה את הטוסיק אבל היו נדהמים כשהייתי לוקחת אותה לעשות פיפי או שולפת סיר, זקנות בגינה דווקא תמכו בעיקר אלו שעלו מחבר העמים שמיד היו מספרות איך עשו את זה אצלם והמון סבתות התודאו בפני שהן רואות את הילדים שלהן כעצלנים שהם מחתלים את הילדים שלהם בחיתול עד גיל 3 ומעלה.
וזהו, זאת היתה השגרה שלנו.
בגיל שנה וחצי היא היתה גמולה לחלוטין גם בימים וגם בלילות.
היה לי ברור שאת הילד הבא אני לא אחתל בכלל וכך גם היה חוץ מתקופה קצרה של שביתת פשפושים לילית.
כשהאמצעי שלי נולד הכנתי את כל הציוד מראש לגידול תינוק ללא חיתול, המון המון חיתולי טטרה לספיגת פספוסים, גיגית ללילות וקערת סלט לימים, זה היה מדהים וכייפי. הגדולה עזרה וידעה לקרוא את הסימונים שלו וכך בגיל שבועיים התהלך הנער ללא חיתול כלל. הפעם זה היה חורף, הוא נולד בסוף דצמבר.
רוב הזמן היה על הידיים שלי מכורבל בתוך מנשא, על הרגליים גרביים וחותלות קטנות שהכנתי מבעוד מועד, על פלג גופו העליון שתי שכבות לפחות ואם אנחנו בחוץ אז גם כובע.
כשהתכוננתי ללידה שלו אמא שלי אמרה לי שאין סיכוי שאצליח לגדל אותו בלי חיתול, ילד שני ואין זמן והכל... היא גם אמרה שאני בטוח אכניס את הבת לגן כי הם ישגעו אותי, שני הדברים לא קרו. אני לא רואה דרך אחרת. לחזור לחיתול זה משהו שאני אעשה רק אם לא תהיה לי אפשרות בריאותית לפשפש (יפלו לי הידיים?).
לפני חודש, בן השמונה חודשים שלי גרר את קערת הפשפושים שלו בבית, התרומם פנימה, הכניס רגל אחת ועשה בסיר... נכון, זה היה ברובו על הרצפה אבל הוא היה רק בן שבעה חודשים! "לא בשל" לפי מה שאומרים "עדיין אין לו שליטה בסוגרים" הם אומרים...
זה לא שאני המצאתי את הגלגל, רוב אוכלוסית העולם אינה משתמשת בחיתולים, כן, כן, אנחנו, אנשי המערב, לא נוטים לספור אותם אבל הם הרוב. בברית המועצות זה היה מאוד מקובל עד לא מזמן ולא רק בכפרים נידחים.
פרקטיקה:
גידול ילדים ללא חיתולים מתבסס על כלל יסוד שתינוקות כן נולדים עם יכולת שליטה על סוגרים, הבעיה היא פיזית, שלפוחית השתן שלהם מאוד קטנה מה שמצריך בשבועות הראשונים פשפושים תכופים יותר ומוכנות לפספוסים מרובים יותר.
שימוש בחיתול לרוב (לא תמיד!) גורם לתינוק להתרחק מהתחושות, בעיקר החיתולים החד פעמיים עם התחושה היבשה שיש עכשיו שגורמים להורים להחליף פעם במליון שנה חיתול והתינוק לא יודע בכלל שעשה פיפי. עד גיל 3 כשהוא כבר "בשל לגמילה" העבודה הרבה פעמים קשה גם במישור הפסיכולוגי וגם במישור הפיזי.
כמו שתינוק יודע לסמן לנו שהוא רעב, עייף, סובל מחוסר נוחות כלשהי, גם כשהוא צריך להתרוקן הוא מסמן לנו, הכי פשוט זה להוריד חיתול ולחכות, אחרי כמה פעמים מגלים מה הסימון של הפיפי.
לוקחים להתרוקן כשהתינוק מתעורר, לפעמים זה מייד לפעמים זה כמה שניות. אחרי הנקה .
אחד הסימונים הקלאסיים הוא כשהתינוק יונק בחוסר נוחות, רוצה לינוק אבל יורק את הפטמה שוב ושוב סימן שהוא צריך להתרוקן, זה סימון ממש קלאסי ללילות והוא מאוד ברור גם בגיל יומיים.
בלי לחץ. בלי שאיפה לשלמות, בלי חיתולים זה לא אומר בלי פספוסים ומי שמפחד להרטב צריך לבדוק את עצמו, זה רק פיפי של תינוק...
אף פעם ובשום שלב לא צועקים על התינוק/פעוט כשהוא מפספס, אפשר גם לא להגיד כלום מספיק לקחת לסיר/קערה בנחת תינוקות גם מבינים שפת גוף, תנועות ומעשים ואפשר גם להתנצל על חוסר ההבנה ולהבטיח בפעם הבאה לנסות להספיק לסיר.
מה שצריך כדי להתחיל זה גיגית ואולי גם סיר פלסטיק (תלוי באיזה גיל מתחילים) המון חיתולי בד לניגוב הרצפה וסבלנות.
פרטי לבוש זה כבר לפי נוחיות, יש כאלה שנוח להם חותלות, יש שנוח להם להלביש את הילד לחלוטין ולהוריד הכל, יש כאלה שנוח להם מכנסי חריץ שאלו מכנסיים עם מפשעה שסועה שרק צריך לפתוח מעט ולפשפש.
עולם ומלואו, אני אומרת לכם...
הנה כמה קישורים בנושא:
אחד מאתרים רבים בחו"ל שמלמדים איך עושים את זה ונותנים כלים וטיפים
עוד אתר של EC - ככה קוראים לזה באנגלית
מדור בלי חיתולים באתר באופן טבעי עולם ומלואו
בין כל הדברים הרגילים שויתרנו עליהם בגידול הילדים היה דבר אחד שבאמת לא מובן מאילו, החיתול.
בעידן כמו שלנו, שנותנים "עוגת חיתולים" כמתנת לידה זה באמת משהו קצת מוזר שגורם להרמת גבה אצל לא מעט אנשים.
ואז היא הפסיקה לסמן ואני הפסקתי לעזור לה אבל היציאות הפכו להיות קבועות בשעות מסויימות ביום ואני כבר הייתי מוכנה בכוננות ספיגה. היא למדה לשבת ואמא שלי אמרה שבגיל כזה אנחנו כבר היינו יושבים על סיר כי פעם כשלא היו חיתולים חד פעמיים ככה היו עושים.
היא היתה בת 9 חודשים, הילדונת, באותה תקופה היא היתה במעון יום כזה לארבעה ימים בשבוע ארבע שעות בכל יום כי "ילדים צריכים חברה ואמא צריכה לצאת מהבית לעבוד" אבל זה כבר עניין לרשומה אחרת.
חשבתי על להוריד את החיתול לשעות אחר הצהריים והתייעצתי עם המטפלת שמיד אמרה שזה מאוד לא מקובל ולא טוב לעשות ושזה יגרום לה נזק פסיכולוגי חמור אבל שאם אני אתעקש הם ישתפו איתי פעולה (אלק...), בקיצור הורידה אותי מזה.
חלפו עוד מספר חודשים ואז היא התחילה לפתח פריחה לא יפה על הטוסיק, ממש היה יורד לה דם, לי לא היה מושג מה הגורם אבל היה ברור לי שכל פיפי על זה רק מכאיב לה יותר. הייתי אז לבד בבית, בן זוגי נסע לצרכי עבודה לחו"ל והחלטתי לעשות זאת. קניתי תחתונים קטנים ונחמדים וסיר והורדנו חיתול.
בהתחלה היא חשבה שסיר זה משחק נחמד והפכה אותו ודפקה עליו וגררה אותו, אחר כך נהגתי להושיב אותה עליו עם צעצוע השחלה כדי שתתרגל להרגיש אותו מתחתיה. במקביל היא הסתובבה בבית בלי חיתול, מילאה את הבית בשלוליות רטובות שנוגבו מיד תוך כדי מילמול מנטרה קבועה משלי על כך שבפעם הבאה נספיק לעשות בסיר.
מספר שתיים דווקא היה ממש קל לתפוס כי עדיין השעות שלו היו קבועות והוא דרש תהליך התרכזות מומשך כך שלהושיב אותה בזמן יחד עם צעצוע ההשחלה מיד הניב תוצאות והקישור שלה עם תוצאה היה מיידי.
בלילות חיתלתי אותה בחיתולי בד, כמו אמא שלי, ככה עם סיכת ביטחון וכיסוי ניילון.
כל זה בכלל לא הועיל לפריחה שלה שבעצם היתה האסטמה של העור אבל מאוד הועיל להרגשה הכללית ולהבנה שלי שחיתולים זה מנוון, זה מיותר, לילדים זה לא מונע שום נזקים פסיכולוגיים וזה משהו שעוזר להורים שאין להם זמן וכוח להתעסק או שמפחדים מלהתלכלך.
זה היה מדהים, כאילו מישהו הדליק לי נורה מעל הראש, שיתוף הפעולה שלה היה מדהים והאמת שזה לא היה שיתוף פעולה שלה איתי, זה היה שיתוף פעולה שלי איתה. השתדלתי לא להתמלא יסורי מצפון עם כך שלא עשיתי את זה קודם.
כמה ימים אחרי שהתחלנו יצאתי איתה לטיול בעגלה והיא פתאום התחילה לצעוק משהו שלחלוטין נשמע כמו "פיפי!" היא היתה אז פחות מבת שנה אבל כבר היו לה כמה מילים, אחרי שהקריאה חזרה על עצמה כמה פעמים ניסיתי לפשפש אותה אבל לא ממש הצלחתי כי היו המון הסחי דעת, חזרנו הביתה, היינו קרובות למדי, וכשנכנסנו פשפשתי אותה מייד והיא נרגעה, היא התאפקה לחלוטין עד שהגענו הביתה! זה היה מדהים!
אם נגיד היא היתה על הידיים שלי היא מעולם לא שחררה עלי שתן, היא תמיד היתה מבקשת לרדת או לסיר.
כל זה קרה בסתיו, לא ממש עונה מומלצת להורדת חיתול על פי רוב בעלי הדעה בנושא, אבל בכל זאת הלכנו על זה אבל מה, הימים התקררו ומכנסיים הפכו לפחות ופחות נוחים לשימוש, קיבלתי מחברה מה שנקרא מכנסי חריץ שהם בעצם מכנסיים בגזרה מיוחדת שלא סגורה במפסעה כך כשעוזרים לילד להתפשפש נוצר רווח ואז בכלל לא צריך להוריד מכנסיים.
גם הכנתי לה מגרביים ישנים שלי, חותלות אותן הייתי מלבישה לה מתחת לשמלת טריקו, בחלק גוף עליון מלבישה גופית פלנל ומעל סוודר אם עולה הצורך.
בהתחלה אנשים הרימו גבה, לא הרבה כי בכל זאת לא כולם ראו לה את הטוסיק אבל היו נדהמים כשהייתי לוקחת אותה לעשות פיפי או שולפת סיר, זקנות בגינה דווקא תמכו בעיקר אלו שעלו מחבר העמים שמיד היו מספרות איך עשו את זה אצלם והמון סבתות התודאו בפני שהן רואות את הילדים שלהן כעצלנים שהם מחתלים את הילדים שלהם בחיתול עד גיל 3 ומעלה.
וזהו, זאת היתה השגרה שלנו.
בגיל שנה וחצי היא היתה גמולה לחלוטין גם בימים וגם בלילות.
היה לי ברור שאת הילד הבא אני לא אחתל בכלל וכך גם היה חוץ מתקופה קצרה של שביתת פשפושים לילית.
רוב הזמן היה על הידיים שלי מכורבל בתוך מנשא, על הרגליים גרביים וחותלות קטנות שהכנתי מבעוד מועד, על פלג גופו העליון שתי שכבות לפחות ואם אנחנו בחוץ אז גם כובע.
כשהתכוננתי ללידה שלו אמא שלי אמרה לי שאין סיכוי שאצליח לגדל אותו בלי חיתול, ילד שני ואין זמן והכל... היא גם אמרה שאני בטוח אכניס את הבת לגן כי הם ישגעו אותי, שני הדברים לא קרו. אני לא רואה דרך אחרת. לחזור לחיתול זה משהו שאני אעשה רק אם לא תהיה לי אפשרות בריאותית לפשפש (יפלו לי הידיים?).
לפני חודש, בן השמונה חודשים שלי גרר את קערת הפשפושים שלו בבית, התרומם פנימה, הכניס רגל אחת ועשה בסיר... נכון, זה היה ברובו על הרצפה אבל הוא היה רק בן שבעה חודשים! "לא בשל" לפי מה שאומרים "עדיין אין לו שליטה בסוגרים" הם אומרים...
זה לא שאני המצאתי את הגלגל, רוב אוכלוסית העולם אינה משתמשת בחיתולים, כן, כן, אנחנו, אנשי המערב, לא נוטים לספור אותם אבל הם הרוב. בברית המועצות זה היה מאוד מקובל עד לא מזמן ולא רק בכפרים נידחים.
פרקטיקה:
גידול ילדים ללא חיתולים מתבסס על כלל יסוד שתינוקות כן נולדים עם יכולת שליטה על סוגרים, הבעיה היא פיזית, שלפוחית השתן שלהם מאוד קטנה מה שמצריך בשבועות הראשונים פשפושים תכופים יותר ומוכנות לפספוסים מרובים יותר.
שימוש בחיתול לרוב (לא תמיד!) גורם לתינוק להתרחק מהתחושות, בעיקר החיתולים החד פעמיים עם התחושה היבשה שיש עכשיו שגורמים להורים להחליף פעם במליון שנה חיתול והתינוק לא יודע בכלל שעשה פיפי. עד גיל 3 כשהוא כבר "בשל לגמילה" העבודה הרבה פעמים קשה גם במישור הפסיכולוגי וגם במישור הפיזי.
כמו שתינוק יודע לסמן לנו שהוא רעב, עייף, סובל מחוסר נוחות כלשהי, גם כשהוא צריך להתרוקן הוא מסמן לנו, הכי פשוט זה להוריד חיתול ולחכות, אחרי כמה פעמים מגלים מה הסימון של הפיפי.
לוקחים להתרוקן כשהתינוק מתעורר, לפעמים זה מייד לפעמים זה כמה שניות. אחרי הנקה .
אחד הסימונים הקלאסיים הוא כשהתינוק יונק בחוסר נוחות, רוצה לינוק אבל יורק את הפטמה שוב ושוב סימן שהוא צריך להתרוקן, זה סימון ממש קלאסי ללילות והוא מאוד ברור גם בגיל יומיים.
בלי לחץ. בלי שאיפה לשלמות, בלי חיתולים זה לא אומר בלי פספוסים ומי שמפחד להרטב צריך לבדוק את עצמו, זה רק פיפי של תינוק...
אף פעם ובשום שלב לא צועקים על התינוק/פעוט כשהוא מפספס, אפשר גם לא להגיד כלום מספיק לקחת לסיר/קערה בנחת תינוקות גם מבינים שפת גוף, תנועות ומעשים ואפשר גם להתנצל על חוסר ההבנה ולהבטיח בפעם הבאה לנסות להספיק לסיר.
מה שצריך כדי להתחיל זה גיגית ואולי גם סיר פלסטיק (תלוי באיזה גיל מתחילים) המון חיתולי בד לניגוב הרצפה וסבלנות.
פרטי לבוש זה כבר לפי נוחיות, יש כאלה שנוח להם חותלות, יש שנוח להם להלביש את הילד לחלוטין ולהוריד הכל, יש כאלה שנוח להם מכנסי חריץ שאלו מכנסיים עם מפשעה שסועה שרק צריך לפתוח מעט ולפשפש.
עולם ומלואו, אני אומרת לכם...
הנה כמה קישורים בנושא:
אחד מאתרים רבים בחו"ל שמלמדים איך עושים את זה ונותנים כלים וטיפים
עוד אתר של EC - ככה קוראים לזה באנגלית
מדור בלי חיתולים באתר באופן טבעי עולם ומלואו
