בנדודי השינה שלפני הלידה של ביתי הבכורה קראתי הרבה ספרים.
אחד מהם היה הביוגרפיה של אלונה פרנקל. לא איזה חומר עדין לרחם.
בסוף הספר יש מקבץ תמונות מהשואה, בעיקר של ילדים. אחת התמונות שנחקקה במוחי היתה של איש מחזיק תינוק, כולו היה עור ועצמות, שמוט איברים. מת.
סגרתי את הספר והנחתי אותו הכי רחוק ממני שאפשר, שהדימוי הזה לא ירדוף אותי. זה לא הועיל, כמובן, שהרי הנה אני, כמעט שבע שנים מאוחר יותר זוכרת את התמונה הזו כאילו היא מולי כרגע.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה קיבל משמעות אחרת לחלוטין אחרי שהפכתי לאם.
אני יושבת, מיניקה את בני הצעיר. כל כך צעיר, כל כך טהור, כל כך רך ויפה וחושבת על איך שאני מגנה עליו מפני כל כך הרבה דברים, אני יכולה לבחור ללדת את ילדי בבית בנחת ורוגע, יש לי את הפריווילגיה לבחור אם לשלוח אותו למעון או למטפלת או להמשיך לחבק אותו, בוחרת להמשיך להיניק אותו עוד ועוד כדי להגן על הגוף הקטן הזה שלו ולהזין אותו בדרך הכי טובה שיש, בוחרת לא לחסן אותו, בוחרת לא לתת לו ממתקים, צבעי מאכל וחומרים משמרים, אני יכולה לבחור אם לתת או לא לתת תרופה כזו או אחרת, מה לבשל לארוחת הצהריים. יש לי הכל!
בכאב כמעט מזוכיסטי אני מדמיינת לעצמי אמהות שהילדים שלהם היו רעבים ולא היה להן מה לתת להם לאכול, נשים שגדלו עצמן בשפע ולא הורגלו בחיי עוני וסבל ופתאום מצאו עצמן נאלצות להאבק על חיי ילדיהן...
אמהות שנאלצו לוותר על העונג שבמגע עם הילדים שלהן והשאירו אותם לגורלם בפתחי דלתות כדי לנסות ולהציל את חייהם...
אמהות שהחביאו את ילדיהן במקומות מסתור והצליחו, בדרכים שאינן ברורות לי, למנוע מתינוקן לבכות בלילה, פן ישמע הצורר...
אמהות שחיבוקן העז לא הצליח למנוע מתתי אדם להפריד בינן לבין תינוקיהן...
אמהות שבחרו לחבק את ילדיהן בחזקה בעוד הגז מחלחל להם לריאות ומסיים את חייהם הצעירים...
אמהות שלקחו את ילדיהן הרכים וברחו איתם ליערות בלי לדעת אם הרעב או חיות הטרף יכריעו אותם קודם...
ביום כזה (ובעוד ימים בהם אני חושבת על זה), הקול שלי רועד.
ביום כזה יש לי אפילו יותר סבלנות מבדרך כלל.
ביום כזה אני מחבקת את הילדים שלי חזק חזק לליבי נושמת את המתיקות הרכה והחמה שלהם.
ביום כזה אני מחבקת את אותן האמהות בדמיוני.
אמהות נמרות. אמהות מדהימות. אמהות חזקות...
לכן...
פונאר
מילים: נוח וולקוביסקי, שמריהו (שמר'קה) קצ'רגינסקי
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי)
אחד מהם היה הביוגרפיה של אלונה פרנקל. לא איזה חומר עדין לרחם.
בסוף הספר יש מקבץ תמונות מהשואה, בעיקר של ילדים. אחת התמונות שנחקקה במוחי היתה של איש מחזיק תינוק, כולו היה עור ועצמות, שמוט איברים. מת.
סגרתי את הספר והנחתי אותו הכי רחוק ממני שאפשר, שהדימוי הזה לא ירדוף אותי. זה לא הועיל, כמובן, שהרי הנה אני, כמעט שבע שנים מאוחר יותר זוכרת את התמונה הזו כאילו היא מולי כרגע.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה קיבל משמעות אחרת לחלוטין אחרי שהפכתי לאם.
אני יושבת, מיניקה את בני הצעיר. כל כך צעיר, כל כך טהור, כל כך רך ויפה וחושבת על איך שאני מגנה עליו מפני כל כך הרבה דברים, אני יכולה לבחור ללדת את ילדי בבית בנחת ורוגע, יש לי את הפריווילגיה לבחור אם לשלוח אותו למעון או למטפלת או להמשיך לחבק אותו, בוחרת להמשיך להיניק אותו עוד ועוד כדי להגן על הגוף הקטן הזה שלו ולהזין אותו בדרך הכי טובה שיש, בוחרת לא לחסן אותו, בוחרת לא לתת לו ממתקים, צבעי מאכל וחומרים משמרים, אני יכולה לבחור אם לתת או לא לתת תרופה כזו או אחרת, מה לבשל לארוחת הצהריים. יש לי הכל!
בכאב כמעט מזוכיסטי אני מדמיינת לעצמי אמהות שהילדים שלהם היו רעבים ולא היה להן מה לתת להם לאכול, נשים שגדלו עצמן בשפע ולא הורגלו בחיי עוני וסבל ופתאום מצאו עצמן נאלצות להאבק על חיי ילדיהן...
אמהות שנאלצו לוותר על העונג שבמגע עם הילדים שלהן והשאירו אותם לגורלם בפתחי דלתות כדי לנסות ולהציל את חייהם...
אמהות שהחביאו את ילדיהן במקומות מסתור והצליחו, בדרכים שאינן ברורות לי, למנוע מתינוקן לבכות בלילה, פן ישמע הצורר...
אמהות שחיבוקן העז לא הצליח למנוע מתתי אדם להפריד בינן לבין תינוקיהן...
אמהות שבחרו לחבק את ילדיהן בחזקה בעוד הגז מחלחל להם לריאות ומסיים את חייהם הצעירים...
אמהות שלקחו את ילדיהן הרכים וברחו איתם ליערות בלי לדעת אם הרעב או חיות הטרף יכריעו אותם קודם...
ביום כזה (ובעוד ימים בהם אני חושבת על זה), הקול שלי רועד.
ביום כזה יש לי אפילו יותר סבלנות מבדרך כלל.
ביום כזה אני מחבקת את הילדים שלי חזק חזק לליבי נושמת את המתיקות הרכה והחמה שלהם.
ביום כזה אני מחבקת את אותן האמהות בדמיוני.
אמהות נמרות. אמהות מדהימות. אמהות חזקות...
לכן...
פונאר
מילים: נוח וולקוביסקי, שמריהו (שמר'קה) קצ'רגינסקי
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי)
שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.
תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קַרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.
שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.
תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קַרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.
שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!
עשית לי לבכות .
השבמחקתודה
מאוד כואב,
השבמחקמאוד חשוב לזכור ולכבד.
כתבת כל כך נוגע.
תודה.
מדהימה מרגשת ומביעה רעיונות חשובים שצריכים להדהד לעד. גאה בך על מי שאת.
השבמחק