לפני מספר חודשים נפלה החלטה, לבנות לול תרנגולות בחצר הצריף הירוק.
מקום יש בשפע, לאף אחד לא אכפת מקריאות תרנגול באמצע הלילה, גם ככה כל האיזור מלא לולי תרנגולות וטווסים חופשיים מסתובבים בין החצרות ומצווחים עד לב השמים (ומי שלא גר ליד טווס לא יודע כמה מהומה יצור יפיפה זה מקים על לא דבר).
במשך מספר שבועות, בנה בן הזוג, אבי המשפחה, לול לתפארת מכל מיני דברים שאספנו במשך הזמן, גדרות, ארגזים, ג'ריקנים. פרוייקט.
בסופו של דבר אוכלס הלול בעשר תרנגולות ניצולות כלובי סוללה לבנות כנף ותרנגול אחד ג'ינג'י, דור שני לניצולה ואב חופש.
הלול עצמו הוא שטח מגודר בשולי החצר, בתוכו שטח מקורה ובתוכו ארגזי עץ גדולים כשבכל ארגז שישה תאי התלה עשויים מג'ריקנים משומשים שנאספו באהבה.
את התאים ורצפת הלול אנחנו מרפדים בדשא שאנחנו אוספים מערימות הגזם שנאסף ליד מכולות הגזם בסופי השבוע.
התרנגולות מאוד אוהבות לאכול את הדשא הגזום כשהוא טרי ולחפור בו ברגליים במקור ולישון בתוכו בשמש החמימה.
במהרה גילינו כמה בעלי חיים אלו יכולים להיות חברים לכל דבר, כשאנחנו באים אליהן בבוקר הן מיד רצות אלינו, שמחות לקראתנו, כמה מהן אפילו שמחות ללטיפה ובאות לבקש אותה.
הן אוכלות מתוך כף היד של הילדים וצועדות אחרינו בשורה בגינה.
במהלך הימים היפים של האביב התרנגולות מסתובבות להן חופשיות בחצר ותמיד מעדיפות להיות הכי קרוב אלינו ועונות למשמע קולינו.
הן מטילות ביצים ואנחנו מחכים שהן ירשו לנו לאסוף אותן.
תרנגולת שמטילה לעולם לא תופרע ממקומה עד אשר היא זונחת את הביצה מעצמה, אנחנו מקווים שיום אחד תרנגולת אחת לא תזנח את הביצה ויהיו לנו אפרוחים, דור המשך לחופש.
בבוקר, הילדים רצים ללול ופותחים לתרנגולות את השער (לאלו שלא יצאו בכוחות עצמן עדיין) ואוספים את הביצים אם ישנן, בשעות הערב עת התרנגולות מתכנסות חזרה לשטח הלול, הילדים באים, מאכילים את התנרגולות בשאריות מזון מהמטבח ותערובת זרעים, ממלאים מים טריים וסוגרים את השער של הלול כדי שאף כלב תועה לא יכנס בטעות ויפריע את שנתן בחסות החשכה.
(הג'ינג'י הזה הוא פאקו, התרנגול שלנו, צעיר וביישן אבל מנווט היטב את הלהקה בחצר הצריף)
האמת שאני ידועה עוד מילדותי כ"דוברת שפת חיות" תמיד חלמתי להיות דר' דוליטל ומכיוון שלא היה לי את הטוסיק ללימודי הוטרינרי נשארתי עם האהבה הגדולה לחיות ועם הרצון ללמוד ולהבין את שפתן.
אני אוהבת להתבונן ולהקשיב, לשבת קרוב קרוב בתוך הלהקה ולשים לב לניואנסים הקטנים.
אני שומעת את פאקו, התרנגול, קורא בגינה ואת כל התרנגולות עונות לו, הוא בודק שהן סביבו, הוא זקוק להן בדיוק כמו שהן זקוקות לו.
אני רואה את "עור רך ולבן" שהיא התרנגולת הבוגרת ביותר בלהקה ויד ימינו של פאקו, תמיד תמיד צעד אחד מאחוריו או לצידו, אפילו בזמן השינה על הענף הגבוה בלול.
יש בינהן מערכת יחסים נהדרת ומשותפת והיררכיה בלתי ניתנת לערעור אבל מכובדת.
לפני שהלהקה הגיעה אלינו לא חשבתי שתרנגולות יכולות להיות יותר מסתם ציפור חביבה, אבל ממש כמו שרובי אומרת, תרנגולות יוצרות אינטראקציה אמיתית ממש כמו חתול או כלב והן חברות של ממש.
אכן אהבת אמת.
מחמם את הלב ♥
השבמחק