גור ממשפחת היונקים

הוא כבר בן שמונה חודשים. זוחל, מוחא כפיים, אוכל הכל כמעט, משחק, מקשקש, עומד בלי תמיכה, כמעט ילד. אבל כשהוא עוצם עיניים ונרדם הוא חוזר להיות הגור הרך שרק נולד.
הוא זקוק לי. בעיניים עצומות מגשש דרכו אלי, ידיים צמודות לגוף, רגליים דוחפות, זחילה של עובר, הוא מחפש אותי ואני שם כדי לתת לו חום, חלב, אהבה, ביטחון, מה שהוא זקוק לו.
אני יוצאת מהמיטה, הוא נשאר לבד מכוסה בשמיכה החמה, המיטה גדולה והוא ישן בנחת, את הנשימות העמוקות והשלוות שלו אפשר לשמוע גם במסדרון. הן כל כך עמוקות שממש אפשר להריח את הבל הפה המתוק שלו.
פתאום משהו מתעורר בו, הוא צריך אמא, הוא משמיע קולות ומחפש אותי במיטה, מגשש בזחילת העובר שלו, זוחל וזוחל והמיטה ענקית, אני לא שם...
אני עסוקה במשהו עם אחיו הגדול ושומעת אותו, מתפנה ומוצאת אותו בזחילה העיוורת הזו שלו כבר בקצה השני של מיטה הגדולה, אוספת אותו בשתי ידי מכרבלת אותו חזרה בשמיכה החמה ומיניקה אותו.
הוא ידע שאבוא אליו, הוא ידע שאמצא אותו, לרגע בכל החיפוש הזה לא נראתה דאגה על פניו.

הייתי שם כל הזמן, פעם הייתי סביבו, כשעוד היה בבטן, אחר כך כשנולד כרכתי את זרועותי סביבו ולא עזבתי, לאט לאט הרפתי אבל אני תמיד שם.

שני בני נולדו בבית, ביתי נולדה במרכז לידה המדמה לידה ביתית. לא עזבתי אותם לרגע מצאתם לאויר העולם. אף רופא לא לקח אותם לבדיקה, לחיסון, לרחצה לשום דבר.

שלשתם טרם נחתך חבל הטבור המחבר אותם לשליה התחברו להנקה. תהליך ההפרדות קורה אחר כך, לאט לאט הם גדלים, המעגל גדל, הם מתרחקים עוד קצת ועוד טיפה בביטחון. הם יודעים שלא משנה מה יקרה אני אהיה שם בגופי או ברוחי, שם אני אהיה כדי לחבק אותם כשיזדקקו לכך ואכרבל אותם בשמיכה החמה.

ואני לא יכולה שלא לחשוב על כל אותם ילדים שאין להם את זה. שבלילות הקרים הם לבדם בחדרים עצובים עם עוד ילדים כמוהם, שגם אם יבכו מאוד לא יזכו לזרועות חמות שישאו אותם בביטחון מוחלט לחום.

תינוקות שלא מעזים כבר לזחול זחילת עובר עיוורת כי הם הבינו שאין שם אף אחד שיקלוט אותם, שיתן להם חלב מתוק וחם, שיעטוף אותם בביטחון ואהבה...