אם היו חוזים את עתידי והיו מספרים לי, לפני עשר שנים, שיום אחד אהיה אמא לשלושה ילדים, אחנך אותם בבית ואנהל קבוצת נשים ואמהות וירטואלית באורינטציה טבעית הייתי אומרת שהם הוזים. אבל אם היו אומרים לי את כל זה וגם מוסיפים שאהיה בפסטיבל שאקטי, מרצוני החופשי ועוד אהנה מזה, כבר הייתי דורשת אשפוז כפוי.
לפני מעט יותר משנה פתחתי את קבוצת הנשים והאמהות "מאמאטבע" בפייסבוק, בהתחלה היו חברות בה רק חברות שלי, אמהות בעלות גישה טבעית ברמה כזו או אחרת, לאט לאט, מפה לאוזן הצטרפו עוד ועוד נשים נפלאות, חכמות, לומדות, חושבות, אוהבות ומכילות, אמהות אדמה כל אחת ואחת מהן.
קבוצת "מאמאטבע" עוררה בי את זרע האמון בקבוצת הנשים שהיה רדום בתוכי מזה עשרות שנים.
אני כבר לא זוכרת מה היה הבסיס להחלטה להקים את קבוצת הנשים "מאמאטבע", אבל ללא ספק לא חזיתי את ההתפתחויות ועוד חזון למועד כמובן, אבל ההחלטה ההיא היא מה שהביא אותי ישירות לארוז תרמיל, אוכל וחצי בית, את ביתי הבכורה וצעיר בני ולצעוד בשבילי גבעת חביבה בפסטיבל שאקטי ה13.
לפעמים בחיים יש איזו יד מכוונת שכזו, שאנחנו לא יכולות להסביר בצורה לוגית אבל היה ברור שאני צריכה להיות שם באותו המקום ובאותו הזמן והחלק הכי מדהים הוא שאת התוצאות של זה אני אפילו לא יכולה לדמיין.
את מה שחוויתי שם, מאוד קשה לי לתאר במילים, אך אנסה בכל זאת.
הגעתי מהוססת. מאוד מהוססת אבל עוד באוטובוס מהחניה הרגשתי שהלב נפתח, עם החיוך הראשון מסכת הציניות הזו שמגנה על הפנים שלנו מקרני המודרניזציה נשרה, לא רק לי, לכולן.
כל אשה שפגשתי הרגישה כמו קוסמת נפלאה, צעירות, מבוגרות, ילדות.
מאות נשים, כולן עם אור בעיניים.
כל הנשים שהזדמנו לדרכי היו נעימות, רכות, בלי קוצי יומיום, בלי מרפקים עצבניים, אדיבות, רחבות לב, מחבקות.
אני, שמעולם לא היתה לי חברה טובה אמיתית אחת כי לא הסתדרתי עם נשים, מצאתי שיחה ושקט עם כל כך הרבה מהן פתאום.
מכיוון שהגעתי עם ילדה בת שמונה וילד בן שנתיים, לא הייתי יומרנית מידי ומראש לא תכננתי להגיע ליותר מידי פעילויות או סדנאות, חשבתי שאם אצליח להחזיק מעמד בסדנה אחת מצבי מעולה ונתתי לדברים לקרות.
הרבה פעמים פשוט הלכתי אחרי הבטן והגעתי בדיוק למקום הנכון בזמן הנכון.
התגלגתי לשיחה עם אמא מבולבלת לילדה בת עשר שמעוניית לחנך אותה בבית ולא יודעת איך להתחיל.
פגשתי אשה שהעלתי לה דמעות של זיכרון הפרידה מילדיה הרכים בגן הילדים.
פגשתי מישהי שכלל לא ידעתי שאני צריכה לפגוש אבל מכירה אותה כבר הרבה שנים במרחב הוירטואלי.
יצא לי לשמוע את ההמשפט "את דירבנת אותי לעשות את זה" לפחות פעמיים בלי שהתכוונתי כלל.
הגעתי להשתתף בסדנה פיזית ולא וורבלית לחלוטין במקרה ועל החוויה הזו אני רוצה לספר כי נראה לי שלעולם תישאר איתי בלב ובגוף:
מזג האויר בפסטיבל היה מושלם, לא חם מידי ולא קר מידי, לפסטיבל זה היה מעולה אבל לבריכה קצת פחות.
בכל זאת הילדים הובילו אותי למים הקרים.
כשהגענו בבריכה היתה סדנת "שחית פיות", המנחה שרה שיר והנשים במים דימו תעלת לידה והציפו את הפיה התורנית עד ללידתה.
נכנסתי למים עם הילדים ואז הופיעה אשה צעירה שפגשתי יום קודם בסדנה אחרת, היא התקשתה להכנס למים כי היו קרים אבל מאוד רצתה כי רצתה להשתתף בסדנה.
הסתכלתי על הנשים בסדנה וראיתי שמספרן הולך ומצטמצם בגלל המים הקרים ונשים שסיימו לעבור בתעלה פשוט עזבו את השורה כי לא יכלו לסבול את הקור וכך יצא שהיו פחות נשים להעביר את היתר.
הצעתי לאותה אשה צעירה שאם היא גם ככה בחוץ אולי היא תוכל להשאר עם בן השנתיים ואני אוכל לעזור להן ולהחליף את אחת הפורשות.
היא החליטה שאם כך היא תבוא איתי ובדיוק ילדה כבת עשר אמרה שהיא תשמח לשחק עם הילדון.
היא קיבלה אומץ ונכנסה למים יחד איתי וביחד הלכנו לעזור.
זכיתי להעביר פיה כבת שמונים בתעלת הלידה.
היא שכבה שם כולה רפויה ונולדה מחדש. הרגשתי את עור הברווז שלה ספק מהקור וספק מעוצמת הסיטואציה.
ואז הגיע תורי, ילדה-פיה שעמדה לצידי שאלה אותי אם אני מתכונת לעבור, אמרתי שרק באתי לעזור ולא נראה לי שאני רוצה. והיא אמרה לי שאני חייבת לעשות את זה, ממש החזיקה בידי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה לעשות ופשוט דחפה אותי לראש המסלול שם חיכתה אשה אחת שברכה אותי ויצאתי לדרך בעיניים עצומות.
והן הובילו אותי, נשאו אותי, הציפו אותי במסלול, והיה לי קר והיה לי חם בפנים ולא זכרתי מה הכיוון שאליו אני הולכת וממנו אני באה.
בסוף הגעתי עד למנחה של הסדנה ששרה לי באוזן ממש את השיר הזה שהיא שרה כל הזמן כמנטרה ואשה אחת עירסלה אותי בזרועותיה והניעה אותי בתוך המים כמו שמערסלים תינוק ואני חזרתי לרגע לשם, לרחם, למקום שאני לא זוכרת בכלל.
"איך מעולם לא אמרו לך - שכל כולך הוא יופי,
איך מעולם לא ראו - שאת כל כך שלמה?
איך לא שמו לב - שאהבתך יוצרת קסם..
עד כמה עמוק את שוכנת בלבי.."
תודה.
לפני מעט יותר משנה פתחתי את קבוצת הנשים והאמהות "מאמאטבע" בפייסבוק, בהתחלה היו חברות בה רק חברות שלי, אמהות בעלות גישה טבעית ברמה כזו או אחרת, לאט לאט, מפה לאוזן הצטרפו עוד ועוד נשים נפלאות, חכמות, לומדות, חושבות, אוהבות ומכילות, אמהות אדמה כל אחת ואחת מהן.
קבוצת "מאמאטבע" עוררה בי את זרע האמון בקבוצת הנשים שהיה רדום בתוכי מזה עשרות שנים.
אני כבר לא זוכרת מה היה הבסיס להחלטה להקים את קבוצת הנשים "מאמאטבע", אבל ללא ספק לא חזיתי את ההתפתחויות ועוד חזון למועד כמובן, אבל ההחלטה ההיא היא מה שהביא אותי ישירות לארוז תרמיל, אוכל וחצי בית, את ביתי הבכורה וצעיר בני ולצעוד בשבילי גבעת חביבה בפסטיבל שאקטי ה13.
לפעמים בחיים יש איזו יד מכוונת שכזו, שאנחנו לא יכולות להסביר בצורה לוגית אבל היה ברור שאני צריכה להיות שם באותו המקום ובאותו הזמן והחלק הכי מדהים הוא שאת התוצאות של זה אני אפילו לא יכולה לדמיין.
את מה שחוויתי שם, מאוד קשה לי לתאר במילים, אך אנסה בכל זאת.
הגעתי מהוססת. מאוד מהוססת אבל עוד באוטובוס מהחניה הרגשתי שהלב נפתח, עם החיוך הראשון מסכת הציניות הזו שמגנה על הפנים שלנו מקרני המודרניזציה נשרה, לא רק לי, לכולן.
כל אשה שפגשתי הרגישה כמו קוסמת נפלאה, צעירות, מבוגרות, ילדות.
מאות נשים, כולן עם אור בעיניים.
כל הנשים שהזדמנו לדרכי היו נעימות, רכות, בלי קוצי יומיום, בלי מרפקים עצבניים, אדיבות, רחבות לב, מחבקות.
אני, שמעולם לא היתה לי חברה טובה אמיתית אחת כי לא הסתדרתי עם נשים, מצאתי שיחה ושקט עם כל כך הרבה מהן פתאום.
מכיוון שהגעתי עם ילדה בת שמונה וילד בן שנתיים, לא הייתי יומרנית מידי ומראש לא תכננתי להגיע ליותר מידי פעילויות או סדנאות, חשבתי שאם אצליח להחזיק מעמד בסדנה אחת מצבי מעולה ונתתי לדברים לקרות.
הרבה פעמים פשוט הלכתי אחרי הבטן והגעתי בדיוק למקום הנכון בזמן הנכון.
התגלגתי לשיחה עם אמא מבולבלת לילדה בת עשר שמעוניית לחנך אותה בבית ולא יודעת איך להתחיל.
פגשתי אשה שהעלתי לה דמעות של זיכרון הפרידה מילדיה הרכים בגן הילדים.
פגשתי מישהי שכלל לא ידעתי שאני צריכה לפגוש אבל מכירה אותה כבר הרבה שנים במרחב הוירטואלי.
יצא לי לשמוע את ההמשפט "את דירבנת אותי לעשות את זה" לפחות פעמיים בלי שהתכוונתי כלל.
הגעתי להשתתף בסדנה פיזית ולא וורבלית לחלוטין במקרה ועל החוויה הזו אני רוצה לספר כי נראה לי שלעולם תישאר איתי בלב ובגוף:
מזג האויר בפסטיבל היה מושלם, לא חם מידי ולא קר מידי, לפסטיבל זה היה מעולה אבל לבריכה קצת פחות.
בכל זאת הילדים הובילו אותי למים הקרים.
כשהגענו בבריכה היתה סדנת "שחית פיות", המנחה שרה שיר והנשים במים דימו תעלת לידה והציפו את הפיה התורנית עד ללידתה.
נכנסתי למים עם הילדים ואז הופיעה אשה צעירה שפגשתי יום קודם בסדנה אחרת, היא התקשתה להכנס למים כי היו קרים אבל מאוד רצתה כי רצתה להשתתף בסדנה.
הסתכלתי על הנשים בסדנה וראיתי שמספרן הולך ומצטמצם בגלל המים הקרים ונשים שסיימו לעבור בתעלה פשוט עזבו את השורה כי לא יכלו לסבול את הקור וכך יצא שהיו פחות נשים להעביר את היתר.
הצעתי לאותה אשה צעירה שאם היא גם ככה בחוץ אולי היא תוכל להשאר עם בן השנתיים ואני אוכל לעזור להן ולהחליף את אחת הפורשות.
היא החליטה שאם כך היא תבוא איתי ובדיוק ילדה כבת עשר אמרה שהיא תשמח לשחק עם הילדון.
היא קיבלה אומץ ונכנסה למים יחד איתי וביחד הלכנו לעזור.
זכיתי להעביר פיה כבת שמונים בתעלת הלידה.
היא שכבה שם כולה רפויה ונולדה מחדש. הרגשתי את עור הברווז שלה ספק מהקור וספק מעוצמת הסיטואציה.
ואז הגיע תורי, ילדה-פיה שעמדה לצידי שאלה אותי אם אני מתכונת לעבור, אמרתי שרק באתי לעזור ולא נראה לי שאני רוצה. והיא אמרה לי שאני חייבת לעשות את זה, ממש החזיקה בידי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה לעשות ופשוט דחפה אותי לראש המסלול שם חיכתה אשה אחת שברכה אותי ויצאתי לדרך בעיניים עצומות.
והן הובילו אותי, נשאו אותי, הציפו אותי במסלול, והיה לי קר והיה לי חם בפנים ולא זכרתי מה הכיוון שאליו אני הולכת וממנו אני באה.
בסוף הגעתי עד למנחה של הסדנה ששרה לי באוזן ממש את השיר הזה שהיא שרה כל הזמן כמנטרה ואשה אחת עירסלה אותי בזרועותיה והניעה אותי בתוך המים כמו שמערסלים תינוק ואני חזרתי לרגע לשם, לרחם, למקום שאני לא זוכרת בכלל.
"איך מעולם לא אמרו לך - שכל כולך הוא יופי,
איך מעולם לא ראו - שאת כל כך שלמה?
איך לא שמו לב - שאהבתך יוצרת קסם..
עד כמה עמוק את שוכנת בלבי.."
תודה.
