You were born an Original Don't die a copy

You were born an Original Don't die a copy


יום שני, 30 באפריל 2012

ציפור הנפש

יום שישי בצהריים.
רובי, עירי ואני משחקים בחצר. פתאום רובי נבהלת, לדעתה שוקו הכלב מצא נחש.
היא מצביעה לי על נקודה בעשבים מאחורי הטרמפולינה, שוקו באמת נרגש, אני נועלת כפכפים ונכנסת אבל לא רואה כלום, רק סדק ענק באדמה איפה שהיתה שלולית החורף הנהדרת.
כנראה מי שהיה שם חמק לתוך הסדק, לא חסרים פה רמשים.
שוקו עדיין שם, נשכב ונרדם בעשב. רובי עדיין לא רגועה.
אני נשכבת עם עירי על המחצלת מנסה להתעלם מהצרחות של הדרורים מעל הראש שלי, הן באמת קצת מוזרות היום. אפילו עירי מצביע על הדרור הזכר שעומד על כבל החשמל מעל החצר ומצייץ בהיסטריה.

פתאום אני שמה לב שגם פפר הכלבה מצטרפת למהומה וגם טוטורו החתול. כולם נובחים קופצים ומייללים...
אני נועלת שוב את הכפכפים מבקשת מרובי שתשמור על עירי ונכנסת לעשביה שוב. בהתחלה אני לא רואה כלום אבל הדרורים מתנהגים עוד יותר מוזר.
עשרות דרורים מתעופפים סביבי, כולם מצייצים בכעס וחרדה ואז אני רואה אותו, גוזל דרורים קטן ופלומתי עם ניצת נוצות צעירות בקצה הזנב והכנפיים. נפל מהקן.
אני ממהרת לאסוף אותו תוך כדי שאני הודפת את טוטורו החתול שפתאום נזכר שהוא חתול ואת שוקו הכלב שאף פעם לא היה סגור על איזה בעל חיים הוא, מסתכלת על ההורים ההיסטרים וכל בני הלהקה שלהם שעדיין מתעופפים סביבי, מעיפה מבט בעץ הדקל העצום שנמצא לשמאלי ושאני יודעת בודאות שעליו נמצא הקן ואין שום סיכוי בעולם שאוכל להשיב אותו לשם, מבטיחה להם לעשות כמיטב יכולתי ונושאת את הגוזל הקטן לתוך הבית.

כל חיי ניסיתי להציל ציפורים ואף פעם לא עלה בידי, תמיד הם מתו לי תוך שעות מספר מרגע שאספתי אותם.
רובי נרגשת, עירי מפוחד מתגובת הצפורים. שעה ארוכה עוד נשמע אותם מצווחים בחצר.
אנחנו לוקחות קופסת פלסטיק, אוספות גזם של דשא מהערימה ליד הקומפוסט ומכינות קן דרורים לתפארת ומניחות את הדרור בתוכו ואת הקן בתוך טרריום.
הדרור נרגע ואנחנו מכינות לו כמה פרורי לחם מושרים במים כי הוא בטוח רעב וצמא. הוא אוכל באי רצון בהתחלה אבל רובי מגלה שאם מלטפים לו את העורף הוא פותח את המקור גדול גדול, וזה מה שאנחנו עושות.

אחרי חיפוש באינטרנט אנחנו מגלות שגוזלי דרורים שנפלו מהעץ הכי טוב להאכיל באוכל כלבים או חתולים מושרה במים, מזל, יש לנו מזה בשפע.


זהו, אני כבר מכינה את עצמי ואת רובי לשברון הלב הקרוב. אבל ציפו, כך קראנו לו, מראה לנו אחרת.
הוא חדור מוטיבציה לחיות, אוכל יפה והרבה בכל פעם.
הולך ומתחזק. מצמיח נוצות וקול גדול. ומתחיל לצאת מתוך הקן ולעמוד על שולי קופסת הפלסטיק בו מונח הקן.
בשלב הזה אנחנו מוסיפים מקלות כדי שיוכל לעמוד עליהם.







בשלב הזה אני כבר ממש דואגת לשלומו. החתולים גילו אותו על ציוציו והם עושים כל מה שביכולתם כדי להוציא אותו מהטרריום.
אני מכסה את הטרריום בסוודר גדול אבל זה לא מועיל, אני מתעוררת בבוקר למשמע זכוכית מתנפצת ומזדעדעת לגלות את הטרריום של ציפו על הרצפה כשלשמחתי ציפו נותר ללא פגע.
ציפו עובר לגור בשרותים לזמן מה.

חברים משאילים לנו כלוב ציפורים גדול מרווח שאנחנו תולים במרפסת הכניסה בתקווה שהחתולים לא יגיעו לשם.
ציפו מצידו ממשיך לגדול ולאכול יפה, מאוד מרוצה מהכלוב עם המקלות בתוכו, ככה הוא יכול לעמוד עליהם ולצייץ עד לב השמיים, כמו דרור קטן וחביב.

כמעט שבוע חולף מהיום שבו מצאנו אותו ואני כבר מדמיינת לעצמי איך אנחנו משחררים אותו לחופשי.
כמובן שכל מחשבה כזו מלווה בפחד גדול, שהרי אנחנו משפחה מרובת חתולים. ששה חתולים ליתר דיוק. ציידים כולם, כיאה לחתולים שגדלו בכפר ומה אם יפול במעופו ישר לתוך פיו של אחד מהם?

בוקר אחד אני יוצאת להאכיל אותו את סעודת הבוקר שלו, בדרך כלל לציפו יש תאבון גדול, בעיקר בבקרים.
באותו הבוקר הוא אכל קצת אבל לא כמו בכל בוקר, כאילו הוא לא ממש רעב.
אני הולכת ופתאום שומעת ציוץ של דרור בוגר במרפסת.
כשאני מסתכלת אני רואה שעל החבל שקושר את הכלוב לגג המרפסת עומד דרור זכר צעיר ויפה. הוא מציץ לציפו שלנו וציפו עונה לו בריקוד גוזלי שמח ומרעיד כנפיים.
אני מעלה השערה שאולי זה מאכיל אותו ולכן ציפו לא רעב, השערה שנראת לי דמיונית ומופרחת לא פחות מכך שציפו עדיין לא נטרף על ידי אף חתול.
לא חולפות הדקות ובאמת אותו זכר מגיע עם מזון במקור, קורא לציפו, ציפו עולה למקל הגבוה בכלוב ופותח פה ענקי וזה מאכיל אותו.
כולנו התרגשנו מאוד. לא ברור אם מדובר באביו הביולוגי של הגוזל או בזכר אחר שהחליט לאמצו אבל זה כלל לא משנה.
אנחנו חווינו את פלא הטבע בהתגלמותו.



בשלב מסויים החלטתי לנסות אולי ציפו כבר בשל לתעופה. טעות גדולה.
פתחתי צוהר בכלוב, ועד מהרה ציפו גילה אותו, יצא ונעמד על גג הכלוב. לא חלפו מספר שניות וציפו כבר ניסה לעוף.
לרוע מזלו נחת על שיח הרדוף סמוך למרפסת שלידו חיכתה אחת החתולות שלנו ומיד עטה עליו, תפסה אותו בין שיניה והתחילה לרוץ לתוך הבית.
כולנו רצנו אחריה, גם יתר החתולים, הצלחנו להוציא את ציפו מבין שיניה ולהשיב אותו לכלוב.

אבא שלו המשיך להאכיל אותו מבין הסורגים. במסירות וחירוף נפש הוא המשיך כל היום הלוך ושוב עם אוכל בפה וציפו, כך נראה הלך והתחזק.
נראה היה שכנף אחת שלו קצת נפגעה באירוע עם החתולה אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על פגיעה מדוייקת, הוא אמנם החזיק את הכנף עקום אבל ישר אותה היטב וניפנף בה יופי.

בוקר אחד, שבוע ויומיים אחרי שנמצא, שמתי לב שבכנף הפגועה הופיע גוש צהבהב, בדקתי את הגוש, הוא היה בין העצמות וקשה, חשדתי שמדובר בזיהום פנימי, כנראה אחת השיניים של החתולה נקבה חור זעיר בכנף והכניסה זיהום פנימי. ציפו מצידו המשיך להראות חיוני אם כי מעט חסר מנוחה ביחס לימים שעברו.
ייחסתי את חוסר המנוחה שלו דווקא לכך שאולי הוא כבר מוכן לצאת לחופשי. שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה אחר כך.
כשהערב ירד, פתאום שמענו שוב את הציוץ ההיסטרי של הדרור הבוגר, כשהסתכלתי מה הסיבה לא ראיתי שום חתול בסביבת הכלוב, ציפו גם היה שם על רצפת הכלוב ואבא שלו על החוט מעל הכלוב אבל בפיו לא היה מזון בשבילו. כמה דקות מאוחר יותר מצאנו את ציפו גוסס על רצפת הכלוב.
כנראה שהדרור הבוגר ראה מה שאנחנו לא ראינו.

פתאום הוא היה שמוט, נושם בקושי.

עצוב.

הילדים היו עצובים. סול אמר שזה לא הוגן ושאסור לו למות כי אבא שלו ידאג לו.
רובי כבר רגילה במוות של בעלי חיים וביקשה להחזיק אותו בידיה לפני שהוא מת וככה ישבה איתו שעה קלה לפרידה.

ערכנו לציפו לוויה.

הילדים נפרדו.

ציפו הראה לנו את כוחו הלא יאומן של הטבע.
אבא של ציפו לימד אותנו נחישות, אומץ, רגישות וחמלה.

תודה.


















יום רביעי, 25 באפריל 2012

יום העצמאות נוסך שנת 1979

פעם, כשהייתי ילדה, בגיל של הילדים שלי ממש.
בין מלחמה אחת לשניה.
גרנו בשכונה של בתים פרטיים צמודים קיר לקיר בשתי שורות זהות.
היו שם המון ילדים בשכונה. קטנים, גדולים, בנות בנים.
היו לנו המון מנהגים, לילדים מהשכונה.
נהגנו למשל לשחק משחקי לילה שתפסו מקום באמצע שבוע לפני ארוחת הערב ובימי שישי אחריה, שיחקנו כל מיני משחקים עם כדור וגירים, דגלים ובלי כלום.
בשבועות נהגנו לעשות מלחמות מים עם הילדים בשכונה הזהה המקבילה לשלנו. ברוב השנה הם היו קצת חברים וקצת אוייבים ואבל בשבועות היתה פורצת מלחמה. הילדים הגדולים הנהיגו את הקרב וכולם יצאו מאוד מאוד רטובים עד שהילדים מה"בלוק" הסמוך, הילדים של משפחת ברנס מתילי האיימה מחוזקים בכלב הדוברמן טורף החתולים "ברק", היו מבריחים את כולם לבתים עם ביצים שהיו זורקים.
גם בסוכות תמיד בנינו סוכה שכונתית מקרשים והילדים הגדולים היו ישנים בה כדי שהילדים מהשכונה המקבילה לא יכנסו ויגנבו קרשים ושהילדים מה"בלוק" הסמוך, לא ישרפו את המועדון.
בל"ג בעומר כמובן שכל הילדים היו עושים מדורה ענקית ב"יער" עם המון תפוחי אדמה ופיח.

אבל דבר שהכי חרוט בזכרוני היה דווקא יום העצמאות.
ביום הזיכרון, כמה שעות אחרי הצפירה שהיתה מפלחת את האויר ומקפיאה את ציוץ הדרורים, היינו חוזרים מהגנים ובתי הספר, עדיין לבושים בחולצות הלבנות ובמכנסי הג'ינס הכחולים עם המדבקה הזו של דם המכבי על הדש.
היינו נפגשים ממש מחוץ לבית שלנו בצל, עם מספריים, חוט שמשון והמון גלילים של נייר קרפ צבעוני.
את חוט השמשון היינו מותחים מצד לצד בין העמודים התוחמים את הגינות הפרטיות מקדמת הבתים.
את נייר הקרפ הצבעוני היינו גוזרים לפסים פסים צבעוניים ומכינים דבק מקמח לבן ומים ומדביקים פסים פסים מתנופפים על החוטים לכדי שרשראות מרשרשות וצבעוניות המתנופפות ברוח.
כמה שעות מאוחר יותר כבר היתה בידינו כמות מכובדת של שרשראות והאצבעות שלנו היו צבעוניות מהצבע הלעולם יורד של נייר הקרפ, אז הילדים הגדולים היו מטפסים לגגות ותולים את השרשראות הצבעוניות והשמחות בין הבתים.
בין לבין היו משלבים גם שרשראות מוכנות של דגלים מפלסטיק והאבות שלנו היו מצטרפים לשמחה ותולים שרשראות של נורות צבעוניות כדי לתת את הפאנצ' הסופי יחד עם דגלים גדולים ויפים שהיו נתלים על הבתים עצמם.
לא היה חולף זמן רב ורישרוש שמח וחגיגי היה ממלא את האויר.

בערב היינו מתלבשים חם ויוצאים לראות זיקוקין באיזור הבימה המרכזית.

בלילה תמיד היה יורד גשם.
במדבר שלנו היו שלושה מועדים בהם יכולנו לסמוך על הגשם שיבוא: בסוכות בדיוק אחרי שעמלנו והכנו את הקישוטים הכי שווים לסוכה, בפורים אחרי שהשקענו בתחפושת הכי פחות עמידה במים וביום העצמאות.
נייר הקרפ היה מטפטף צבע אדום, כחול וירוק על המדרכה בין הבתים והילדים מה"בלוק" היו גונבים לנו את כל הדגלים ואת שרשראות הנורות הצבעוניות.









(אלי גורנשטיין ודורי בן זאב בביצוע בלתי נשכח מכל כך הרבה סיבות...)

מתכון להכנת דבק:
מערבבים ‏1 כוס מים קרים עם ‏1 כוס קמח, עד שאין גושים. מוסיפים ‏1 עד אחד וחצי כוס
מים רותחים ומביאים את הבלילה לרתיחה. כשהבלילה נעשית שקופה, מסירים מהאש. מצננים
מעט. נעים לעבוד בדבק מבושל כשהוא חמים.

יום חמישי, 19 באפריל 2012

על האמהות

בנדודי השינה שלפני הלידה של ביתי הבכורה קראתי הרבה ספרים.
אחד מהם היה הביוגרפיה של אלונה פרנקל. לא איזה חומר עדין לרחם.

בסוף הספר יש מקבץ תמונות מהשואה, בעיקר של ילדים. אחת התמונות שנחקקה במוחי היתה של איש מחזיק תינוק, כולו היה עור ועצמות, שמוט איברים. מת.
סגרתי את הספר והנחתי אותו הכי רחוק ממני שאפשר, שהדימוי הזה לא ירדוף אותי. זה לא הועיל, כמובן, שהרי הנה אני, כמעט שבע שנים מאוחר יותר זוכרת את התמונה הזו כאילו היא מולי כרגע.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה קיבל משמעות אחרת לחלוטין אחרי שהפכתי לאם.
אני יושבת, מיניקה את בני הצעיר. כל כך צעיר, כל כך טהור, כל כך רך ויפה וחושבת על איך שאני מגנה עליו מפני כל כך הרבה דברים, אני יכולה לבחור ללדת את ילדי בבית בנחת ורוגע, יש לי את הפריווילגיה לבחור אם לשלוח אותו למעון או למטפלת או להמשיך לחבק אותו, בוחרת להמשיך להיניק אותו עוד ועוד כדי להגן על הגוף הקטן הזה שלו ולהזין אותו בדרך הכי טובה שיש, בוחרת לא לחסן אותו, בוחרת לא לתת לו ממתקים, צבעי מאכל וחומרים משמרים, אני יכולה לבחור אם לתת או לא לתת תרופה כזו או אחרת, מה לבשל לארוחת הצהריים. יש לי הכל!

בכאב כמעט מזוכיסטי אני מדמיינת לעצמי אמהות שהילדים שלהם היו רעבים ולא היה להן מה לתת להם לאכול, נשים שגדלו עצמן בשפע ולא הורגלו בחיי עוני וסבל ופתאום מצאו עצמן נאלצות להאבק על חיי ילדיהן...
אמהות שנאלצו לוותר על העונג שבמגע עם הילדים שלהן והשאירו אותם לגורלם בפתחי דלתות כדי לנסות ולהציל את חייהם...
אמהות שהחביאו את ילדיהן במקומות מסתור והצליחו, בדרכים שאינן ברורות לי, למנוע מתינוקן לבכות בלילה, פן ישמע הצורר...
אמהות שחיבוקן העז לא הצליח למנוע מתתי אדם להפריד בינן לבין תינוקיהן...
אמהות שבחרו לחבק את ילדיהן בחזקה בעוד הגז מחלחל להם לריאות ומסיים את חייהם הצעירים...
אמהות שלקחו את ילדיהן הרכים וברחו איתם ליערות בלי לדעת אם הרעב או חיות הטרף יכריעו אותם קודם...

ביום כזה (ובעוד ימים בהם אני חושבת על זה), הקול שלי רועד.
ביום כזה יש לי אפילו יותר סבלנות מבדרך כלל.
ביום כזה אני מחבקת את הילדים שלי חזק חזק לליבי נושמת את המתיקות הרכה והחמה שלהם.
ביום כזה אני מחבקת את אותן האמהות בדמיוני.
אמהות נמרות. אמהות מדהימות. אמהות חזקות...

לכן...

פונאר
מילים: נוח וולקוביסקי, שמריהו (שמר'קה) קצ'רגינסקי
תרגום/נוסח עברי: אברהם שלונסקי
לחן: אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי)


שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קַרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!